אתמול חגגתי את חגיגות השבועיים שאני נמצא כאן בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (חחח...) והפעם החלטתי לספר לעצמי, וגם קצת לכם על מה בעצם קרה בשבועיים האחרונים. ואני ינסה להתייחס לאירועים עצמם ופחות על התהיות שעלו לי בראש, ואולי לנסות להבין מה אנשים חשבו עלי ועל החוויה של האנשים אותי.
ביום ראשון, 30.5, בשעה 15:30(אם אני לא טועה) נחתתי בניו יורק. ואני אתוודא ואספר שכבר שבועיים לפני הטיסה התחיל לכאוב לי הגב בכל מיני מקומות מוזרים, ולא הצלחתי להבין עד הסוף את הכאב. היום אני כבר מבין שזה הגוף שלי מכיל בצורה הרבה יותר משמעותית מהראש שלי, את ההתרגשות שאני חוויתי לפני הטיסה. וכבר בטיסה הרגשתי קצת יותר בטוח, אחרי שפגשתי כמה צעירים מווימינג,(שזאת מדינה שכוחת אל בצפון ארה"ב) שבדיוק חזרו מטיול של תגלית בארץ הקודש. והשיחה הייתה מעניינת והופעתי לגלות שהם הם אפילו חיפשו אותי בפייסבוק יום אחרי ורצו להיות חברים שלי. אני לא יודע כמה משמעות אני באמת רוצה לתת לחברים בפייסבוק, אבל התחושה הייתה שאני מסוגל לנהל שיחה טובה באנגלית, ושכנראה אני מספיק מעניין בשביל לרצות לעקוב אחרי. אפילו אם זה אומר שאני בסה"כ עוד חבר ברשימת החברים הגדולה של קהילת הסטודנטים באוניברסיטת ווימינג. מיד לאחר הטיסה, יגאל, חבר טוב של ההורים בא לאסוף אותי משדה התעופה. וזאת כבר הייתה הרגשה מצוינת, כי להגיע לבית של מישהו ולא סתם לאיזה הוסטל נידח נותן תחושה בטוחה יותר ונעימה יותר, ואפילו קיבלתי טרמפ לדירה של פיני וניצה בלב ניו יורק מהבת שלהם ליאל. אני רוצה להגיד שהופתעתי, אבל אולי זה היה בכוונה וסתם רציתי להרגיש מופתע, אבל הופתעתי שהשיחה נותבה לכיוון של החינוך בארה"ב לעומת החינוך בישראל. כמובן ששיבחתי את העצמאות שהילדים רוכשים בישראל ואת היכולת של ילד לגדול בידיעה שהוא מייצר לעצמו את המציאות, דרך העצמאות הזאת, והם כמובן הטיפו לכך שהורים צריכים לשלוט במציאות של הילדים שלהם, אבל בשיחה קצרה עם ליאל הבנתי שקיים פער בין איך שהם חווים את ההורות שלהם, לאיך שהיא חווה אותו. שזה מובן מאליו, ולא מפתיע בכלל.
אז הגעתי לפיני, שאירח אותי בבית שלו והיה נעים ומעניין, ונתן לי תחושה של בית בעיר הגדולה ווהמטורפת הזאת. ולכן הרגשתי שאני לא עומד למבחן אמיתי כל עוד אני בניו יורק. אני מכיר אנשים שם, ישר מכניסים אותי לבית שלהם, נפגשתי עם לארן אחכ והיה ממש כיף והרגשתי בבית כל כך מהר, שבכלל לא הצלחתי להבין שאני בארץ זרה, מדבר בשפה שאמורה להיות לא טבעית לי עד כדי כך ולא מכיר שום דבר. כל עוד הייתה לי מפה של ניו יורק, וטלפון עם אינטרנט (שזה כמובן הדבר הראשון שעשיתי למחרת בבוקר) ידעתי שאני בבית.
"כל עוד יש לי ספר ואינטרנט על חוטי, למקום הזה אקרא בית" אמרתי בקול גדול. והרגשתי בטוח מספיק בהצהרה הזאת לעלות על מטוס לשארלוט צפון קרוליינה. נחתתי, ולא ממש ידעתי מה לעשות. קצת הרגשתי נחנק, ומפוחד, וממש לא יודע איך אני אמור להתמודד עם הסיטואציה הזאת לבד. הווי פיי בפלאפון פתאום לא עבד, וידעתי רק שאני צריך להגיע לאיזה תחנת אוטובוס ושיש לי אוטובוס לאשוויל בעוד שמונה שעות שממש לא רציתי לחכות אותם, ולמרות שחיפשתי פתרונות אחרים, השתכעתי שהתוכנית המקורית תעבוד, ועליתי על אוטובוס לכיוון תחנת האוטובוס שממנה אני אסע לאשוויל, שם מחכה לי הגיבושון בעוד יומיים. (היום כבר יום רביעי). כשהגעתי לתחנת אוטובוס, אם לומר את האמת קצת נחרדתי. ההצהרה הראשונית שלי בנסיעה הייתה שאני רוצה לפגוש את אמריקה האמיתית, ולהתנגש מול הדימויים הכוזבים שיש לי כלפי ארה"ב הגדולה והנוצצת של ניו יורק והוליווד. אבל כשנכנסתי לתחנת האוטובוס, בשעה 10:30 בבוקר בידיעה שהאוטובוס שלי הוא רק בשש וחצי בערב ושאני אני אמור לחכות שם עד אז, נבהלתי ופחדתי. בתחנת האוטובוס יש רק כשלושים איש, כולם שחורים (או בשפה המקומית אפרו אמריכושים) כולם נראים די עניים, ולא בא לי לשבת שם לידם. והרשגתי רע עם עצמי שאני מרגיש ככה. איפה השוויון ערך האדם שאני מאמין בו, למה אני נבהל למראה אנשים שחורים ועניים שרוצים לנסוע למקום כלשהו בארה"ב אבל האמת שלא יכולתי להתמודד עם הסיטואציה והלכתי לסטארבקס הקרוב, פתחתי את המחשב ואת הספר שלי והרגשתי בבית. או לפחות corporate fuckheadsרציתי להרגיש בבית, וגם כאן לא ממש הצלחתי, אבל על פרק ה
כבר כתבתי אז אין צורך לחזור על זה שוב מחשש שאני יעליב את מי מקוראי על ידי שימוש חוזר במילים גסות.
ואז התחלתי את הפרק של אשויל. חברים שפגשתי באינטרנט דרך אתר ממש מגניב אירחו, ומארחים אותי עדיין בבית שלהם ומראים לי את המקום. זה ממש נחמד וכיף להתארח בבית של מישהו, מעבר להקלה הכלכלית שיש בזה, גם התחושה שאתה חווה את המציאות בעיניים מקומיות ולא כתייר בעיר זרה. והחברים שלי כאן נתנו לי תחושה כל כך טובה שאני לא מפסיק להודות להם וממש הפכתי להיות חלק מהחיים שלהם בשבוע הארוך והמלא ביותר בחוויות שהיו לי מזה הרבה זמן.
יום אחרי המפגש האינטסיבי עם החברים החדשים יצאתי למיונים לעבודה. והאמת שהיו לי חששות רבות, שאולי אני לא מספיק מנוסה, ואולי לא טיילתי כבר המון זמן טיולים ארוכים ואני לא יעמוד בפיסיות של הגיבושון. היה לי בראש מעין מבנה צבאי ודורשני. והופתעתי. הפעם הופתעתי באמת, כי היו לי ציפיות אמיתיות שנמצאות אצלי בראש מהיום שהחלטתי לעזוב את כל מה שאני מכיר והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הופעתית לגלות שזה היה לי הסביבה הנוחה ביותר שהייתי בה מאז שהתחלתי את הטיול. היה לי כל כך קל ונוח שהרגשתי שאני מתנשא ולא מתנסה בגיבושון. רציתי להרשים, וידעתי על מה אני מדבר, אבל הייתי בטוח שמרוב הזדהות עם המדריכים של הסמינר,(בגלל שהם סיפרו על חוויות שאני מכיר מטיולים על חניכים בעבר מכל הסוגים השונים של הטיולים שהייתי בהם) שאני לא מצליח להיות חניך ושאולי הם לא יעריכו אותי בגלל זה. אבל מישהו חכמה שאני מכיר, סיפרה לי שלמרות כל מה שאני חושב, הדבר הכי נכון בגיבושונים כאלה, זה להתבלט, לדאוג שיראו אותך ולא להניח שהם מזהים את האיכויות שלך פשוט בגלל שאתה עושה דברים קטנים. אז המשכתי לספר את סיפורי הגבורה שלי עם חניכים וטיולים, ועל כל הניסיון שיש לי בתחוןם. והאמת שאני כבר לא ממש יודע מה להגיד אם זה עזר או לא (למרות שזה בטוח עזר) אבל קיבלתי את העבודה , יחד עם כל שאר האנשים שהיו איתי בגיבושון. אז בגלל שזה היה הדבר היחיד שבאמת טיפחתי ציפיות לקראתי מצאתי את עצמי מתאכזב מהם. ציפיתי מהם להיות הארד קור, לחנך דרך הרגליים והיבלות, דרך העקשנות של הטבע ודרך כוחו של היחיד להתגבר למרות כל מה שהוא חושב על עצמו. והיה בזה גם קצת מזה, אבל מטיילים כולה 4-5 ק"מ ביום על החניכים, התמקדות בתוכניות אינדוידואליות ומיומנויות אישיות שאני לא ככ מעריך כמו להצית אש מאבנים וחתיכת בד שרפה ( שהמדריך שורף עם המצית שלו). אז אני לא ככ יודע מה להגיד, אבל אני לא רוצה סתם לטפח ציפיות של אכזבה ואני אראה מה יקרה לפני שאני אשפוט את התוכנית ואחליט אם הם מספיק טובים בשבילי. אבל אין ספק שהרגשתי שאני מספיק טוב במה שאני עשיתי בחיים שלי בשביל התוכנית, מה שלא הייתי בטוח בו לפני.
והאנשים בסמינר היו מגניבים וכיפיים. מאוד מגוונים ושונים, אבל שוב כבר סיפרתי קצת על זה ולא בא לי להרחיב ככ. מה שכן אני ינסה להתייחס זה אל איך שהם חוו אותי. ציינתי שהרגשתי מתנשא ולמרות שחששתי להעלות את הנושא בהתחלה, לקראת סוף הסמינר גם שאלתי את אחד החברים אם זה מה שיא חוותה ממני לאורך הסמינר. היא אמרה שממש לא בכל תוקף, אבל אני לא לגמרי בטוח לגבי זה. אני ממש רק מתחיל לנסות להבין מה הביטחון העצמי המופרז שאני משדר באמת גורם לאנשים להרגיש, אנשים שעוד לא מכירים אותי טוב מספיק ויודעים שאני בתכלס רכיכה מבפנים.
אז קיצר, הסמינר הלך ממש ממש ממש טוב ויום אחרי קיבלתי את ההודעה שקיבלתי את העבודה. ומיד התחלתי בחיפושי דירה. אבל לפני שהספקתי בכלל להתחיל על אמת את חיפושי הדירה, קיבלתי הצעה שבהתחלה חשבתי לסרב לה, אבל לאחר מכן, איש יקר וחשוב אמר לי שאני לא יכול לפספס את ההזדמנות הזאת בשום פנים ואופן ובשום מחיר שבעולם. אז קפצתי על ההצעה ונסעתי לפסטיבל רוק של מאה אלף איש, 10 במות שכל אחת מכילה בין אלפיים לשישים אלף איש, עם מעל מאה אמנים bonnaroo!!!!!מופיעים במהלך ארבעה ימים של טירוף שנקרא בונרו. זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית
וזאת הייתה חוויה!! אז קודם כל תודה לאיש חכם ויקר, שוב, אבל אי אפשר להבין את הטירוף הזה. נראה לי סופסוף הבנתי למה אנשים אומרים שבארץ אין מוסיקה באמת, ואין הופעות גדולות ופסטיבלים אמיתיים. כי הדבר הזה היה מחוץ לכל פרופורציה שחשבתי אפשרי לדבר מהסוג הזה. אנחנו מדברים על פסטיבל שהשטח שלו הוא קרוב לשלושת אלפים מאתיים דונם. כן כן אבא, שלושת אלפים דונם, בדקתי את הנתונים ואת המפות מול קנה מידה רלווני. תחשבו על לקחת את העיר רעננה בערך, ולהכניס אותה לפסטיבל של ארבעה ימים שבו כולם מקבלים בידור הולם, ומרגישים שהם קיבלו את מה שהם שילמו בשבילו והם שילמו הרבה.
והסתובבתי לי לבד רוב הזמן פשוט נהנה מהמוזיקה מהכמות והאיכות הבלתי נדלית. היה מטורף. פגשתי כל מיני אנשים ובהתחלה הרגשתי שקשה לי לפגוש אנשים בספטיבל כזה, כי יש תחושה של שוק בשר במקומות כאלה לרוב. ולא רציתי לחזור להיות פלאפי בן שש עשרה שמחפש תשומת לב בדרכים לא רלוונטיות (לגילי המופלג כמובן) אלא פשוט לשוחח עם אנשים שאני חושב שיכולים להיות מעניינים. והיו כמה כאלה. והיה מפתיע לגלות כמה אנשים בכלל לא הצליחו לעקל את העובדה שאני מישראל. אולי כדאי לציין בשלב זה שהפסטיבל מתקיים בעיירה שנקראת מנצ'סטר במדינה טנסי. ואני מדגיש את המילה טנסי, שהיא בהחלט אחת המדינות הדרומיות בארה"ב. ומה שגיליתי הוא שמאה אלף איש מגיעים ממאה אלף מקומות אחרים בארה"ב חלקם עשר וחמש עשרה שעות נסיעה מהמקום, וזה לא כולל ארבע עד שמונה שעות פקק בכניסה לפסטיבל. ואכן, אנשים בארה"ב לא ממש מכירים שום דבר מחוץ לארה"ב. אני חושב שהסברתי איפה גיאוגרפית ישראל נמצאת בקרוב לחצי מהשיחות שהיו לי עם אנשים, והחלק הקטן שבכלל ידע איפה זה ישראל, ידע רק להגיד שיש איזשהו בלאגן אצלנו במדינה אבל לא ממש ידעו להגיד למה הוא קיים וכו. אבל לפעמים, כשהיה לי סבלנות, ניסיתי להסביר קצת יותר מה באמת קורה ולסיים במסקנה הנצחית שמלחמה זה באמת חרא. עם זה כולם מזדהים תמיד, לרוב פשוט בגלל שזה לא אומר כלום.
אבל אם נחזור לפסטיבל עצמו, אני חייב להגיד שלא ראיתי כמות כזאת של הופעות כל החיים שלי. זאת אומרת, אפילו שיש לי אח שעובד בתעשיית המוזיקה בישראל, ואני יכול לראות כמעט כל הופעה חינם (ואני מדגיש כמעט, כי היו כמה פעמים שהוא לא הצליח להשיג כרטיסים - ביזיון), ועדיין בארבעה ימים ראיתי יותר הופעות מכל השנים האלו יחד. ושלא נדבר על איכות, כי ההופעות היו מעולות! החל מהלהקות הגדולות, שאת חלקם לא הכרתי בכלל כמו סטיבי וונדר, דייב מת'יוס וקינגס אף ליאון, דרך להקות יותר קטנות שממש נהנתי מהם כמו לס קלייפול, אל סי די סאונדסיסטם, ג'ימי קליף, דמיאן מרלי, ג'ון בטלר טריו, קיצר. אני יכול להמשיך שעות, וכמות המוזיקה שפספסתי פשוט כי נרדמתי, או שהייתי בהופעה אחרת באותו זמן. קשה להסביר.
במהלך ארבעה ימים נחשפתי למוזיקה מכל כך הרבה סוגים, גוונים, צורות שאני רק עכשיו מתחיל לעקל, ואני בטוח שאני אשמע מוזיקה בצורה אחרת מעכשיו.
ולמרות שכרטיס לפסטיבל עלה הרבה מאוד כסף עדיין הייתי במתח מתמיד עם עצמי, התווכחתי עם אורן (מטאפורית כמובן) במהלך הפסטיבל. הוא אמר לי שזה פסטיבל ובאתי להנות ומותר לבזבז כסף על אוכל ושטויות, כי זה הזמן להנות מהכסף שתיכף יהיה לי, ואני אמרתי שאני חסכן (אמרתי קמצן אבל אני מנסה לחסוך מעצמי אמירות קשות בזמן האחרון) ושאין לי את הכסף עדיין לשרוף ושכדאי לא לאכול בחוץ המבורגר בשמונה דולר שלוש פעמים ביום וחזרתי לאוהל שלי לאכול אוכל שקניתי והבאתי לפסטיבל. אז לפעמים אורן ניצח והרשיתי לעצמי לקנות שטויות, ולפעמים אני ניצחתי וחזרתי לאכול באוהל, אבל בחשבון הכולל אני שמח להגיד שאת רוב כסף שהוצאתי, הוצאתי על בירה ולא על אוכל. אני בהחלט גאה בעצמי.
טוב זה היה פוסט מאוד ארוך אני יודע, אבל הרגשתי שאני צריך קצת יותר לספר מה קורה, וקרו הרבה דברים, אז אני מצטער שזה היה כל כך ארוך אבל אני יודע שבשבילי זה היה שווה את זה. ואם הגעתם עד לפה יחד איתי,אז זה סימן שאו שאני כותב טוב או שפשוט איכפת לכם ממני ואתם רוצים לדעת מה קורה ומוכנים לסבול את כמות המלל האינסופית כדי להגיע עד לסוף.
אז מה מצפה לי עוד השבוע. מחר אני מתחיל קליטה בעבודה, ביום רביעי אני מתחיל את המשמרת הראשונה שלי, אז אני לא אהיה בקשר עד יום רביעי הבא בערב, לא במייל, לא בטלפון ולא בכלום, אז אל תצפו לשמוע ממני עד אז. אבל אני מבטיח לעדכן, במחשבות והתרחשויות את עצמי ואתכם גם.
השעה שתיים בלילה, כאן ואני בהחלט עייף,
לילה טוב בוקר טוב
