עברית זה געגוע
מאיר אריאל זה געגוע
חומוס אמיתי זה געגוע.
חום שמציף אותך כשאתה רק פותח את הדלת זה געגוע.
חניכים זה געגוע.
המילה חניכים זה געגוע.
להגיע הביתה לבית מלא אנשים זה געגוע.
מדבר זה געגוע.
ולא שאין את הדברים האלה כאן.
את כולם יש, זמין, נגיש, יומיומי, קיים במלוא ממשותו, אבל זה עדיין חסר. משהו בזה הוא לא מה שאתה מכיר. זה לא במגע, או במראה, זה לא במילים עצמם או באנשים, זה ביכולת של כל החושים לחוות בו זמנית את היומיום. את הדברים הקטנים שהם המכלול.
מוזר, פעם ראשונה שאני חווה את זה בכל העוצמות. בעצם, זה שקר. זה שם כל הזמן, אבל פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להיות בזה, לשהות בתחושה הזאת לרגע אחד ולא לתת לו לחלוף. לא להתכחש, לא לדלג, לא לעטוף את עצמי בקיים, אלא להיות בזה ולתת לזה להיות. פשוט ככה.
לעזוב הכל וללכת. זאת הייתה המחשבה, זאת הייתה הכוונה. אבל איך משאירים כל כך הרבה מאחור, וגם לוקחים את זה איתך לכל מקום. איך לוקחים את כל התובנות הקשות האלו שצברתי לאורך שנים של עבודה ולא מתכחשים אליהם, נושאים אותם איתך לכל מקום? אין לי ספק שמי שאני קיים בזכות הגעגועים האלו, אבל איך בכל זאת מאפשרים להם להתקיים כשמנסים לעשות משהו חדש ורחוק ככ?
האמת שזה פשוט, מאפשרים לכל מי שאני להיות. שוהים בזה עוד רגע נוסף, וזוכרים את הכל כסיפור חיים של העצמי. ונותנים לאנשים החדשים, למקומות החדשים, לחוויות החדשות להצבע בכל הצבעים שצברתי במהלך חיי. ואז שוהים בחוויה החדשה הזאת עם הצבעים שנוספו לאחרונה, ומביטים בתמונה החדשה הזאת שלי.
ונהנים.
אני בטוח שזה היה מהלך נכון בשבילי לבוא לכאן. לא כי ככה היה כתוב שיקרה, ולא כי גרמי השמיים הביאו אותי לכאן, אלא פשוט כי רציתי, פשוט כי חשבתי שזה יהיה לי נכון. והרי מה זה נכון, מה זה טוב? זה לא קיים אובייקטיבית פשוט ,ואני, המטלה שלי, זה להשיג את זה. זה כולל לעבור דרך החוויות המלאות האלו, לחצוב את הדרך החדשה שלי ולראות מה ייצא, ואם הדרך בנתה אותי מחדש, אחרת, עשיר יותר, מלא יותר, תוצר של השילוב בין הכוונה המקורית והדרך. וזה עובר גם דרך הגעגוע.
מי אני היום ומה הכיוון שאני הולך בו? האמת שאני עוד לא בטוח, ואני חושב שזה גם חלק מהתהליך... זה מצחיק כי עזבתי את כל מה שהכרתי מאחורי כי הרגשתי שאין לי מספיק בטחונות במציאות, לא ידעתי מה הכיוון. ועכשיו, דווקא חוסר הכיוון הוא מה שאני מחפש, לא לדעת ולשהות בזה. מאוד דומה לגעגוע. הגעגוע הוא למוכר, לבטחונות, אבל הכיוון שאני דורש מעצמי הוא הפוך. הכיוון הוא להשאיר את הכל מאחורי, ולראות מה ייצא..
ואז הגעגוע הופך לכלי, לאבחן דרכו את הרצונות שלי. ואני נשאר כאן לבינתיים, לא יודע לכמה זמן, לא יודע אם כאן בכלל קשור לגיאוגרפיה. הכאן שאני מדבר עליו, זה המקום שבו אני נמצא עם עצמי, שוהה בגעגוע, שוהה במחסור בבטחונות.
שוהה.
זה הוצף כשראיתי שיש מופע מחווה לרישומי פחם, אלבום של מאיר אריאל שאני מאוד אוהב. אלבום שמשוחח עם הקשיים של העצמי, של החיפוש, של העבודה הקשה שנדרשת מאיתנו ביומיום.
אני יסיים באחד השירים האהובים עליי באלבום ואני לא יכול להתחיל להסביר כמה רבדים יש בשיר הזה, וכמה צריך ללמוד כדי להכיר בכל הרבדים האלו, אבל בסוף הלימוד והקושי יש את ההכרה בקושי. ויש בזה משהו מנחם.
בעצם שניים:
מומלץ לשמוע עם המוסיקה.
סאוחתו אעפעס
מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל
זיבלת, חרשת, תיחחת, עיגלת
זרעת, השקית, קילטרת, גידלת
קצרת, אספת, ארזת, שיווקת
ולא קיבלת מחיר -
אין ממה להחזיר,
אין עם מי להזדיר
ואין למי להזביר...
רק אל תלך הביתה באמצע היום
אל תיקח את האקדח ואל תמצא מקום
אל תעשה רושם נורא ואיום
אל תלכלך כל-כך ותעלם פתאום,
שינקו אחריך אלמנה ויתום...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה לחשוב על מישהו ברגעים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...
הבטיחו לשלוח, התחילו למרוח
היית נינוח, הוסיפו למתוח
נסית לשכוח, הוספת לבטוח
ולא עמדו במילה -
איך חברה משכילה
את עצמה מפלילה
ואותך משפילה...
רק אל תחזור הביתה עמום וקודר
אל תפגוש את האשה כעוס ומחרחר
אל תצעק עליה, פוגע ודוקר
אל תקיא עליה מיץ של מישהו אחר
ואל תרביץ לה עד שתיפול ותישבר...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לרחם על כל המשכילים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...
ויתרת לחבר'ה, ויתרת בבית
ויתרת בחורף, ויתרת בקיץ
עד שנותרת כרבע זית -
ולא הבנת עד כאן
שאתה סתם פחדן,
סתם חנפן נחמדן,
סתם זייפן מתמרחן...
רק אל תחזור הביתה כבד ושיכור
אל תתחיל לחתוך, לזרוק, לקרוע ולשבור
אל תכה את הילדים, על מי אתה גיבור
אל תשחית מקום אליו תרצה לחזור
ואל תוסיף דברים שלא תרצה לזכור...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לותר על כמה ממרחים
מאלה.
האמן לי,
האמן לי...
חית הברזל
מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל
קיים ביצוע נוסף לשיר זה
תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
בשנת אחת לבלטשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב
חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו...מעולמנו...
תקופת המתכת, עידן הברזל
הזו הרביעית שראה דניאל
בחזיונות לילה אז בבבל
האם זה עכשיו שוב מתגלגל...?
גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור
תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
מאיר אריאל זה געגוע
חומוס אמיתי זה געגוע.
חום שמציף אותך כשאתה רק פותח את הדלת זה געגוע.
חניכים זה געגוע.
המילה חניכים זה געגוע.
להגיע הביתה לבית מלא אנשים זה געגוע.
מדבר זה געגוע.
ולא שאין את הדברים האלה כאן.
את כולם יש, זמין, נגיש, יומיומי, קיים במלוא ממשותו, אבל זה עדיין חסר. משהו בזה הוא לא מה שאתה מכיר. זה לא במגע, או במראה, זה לא במילים עצמם או באנשים, זה ביכולת של כל החושים לחוות בו זמנית את היומיום. את הדברים הקטנים שהם המכלול.
מוזר, פעם ראשונה שאני חווה את זה בכל העוצמות. בעצם, זה שקר. זה שם כל הזמן, אבל פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להיות בזה, לשהות בתחושה הזאת לרגע אחד ולא לתת לו לחלוף. לא להתכחש, לא לדלג, לא לעטוף את עצמי בקיים, אלא להיות בזה ולתת לזה להיות. פשוט ככה.
לעזוב הכל וללכת. זאת הייתה המחשבה, זאת הייתה הכוונה. אבל איך משאירים כל כך הרבה מאחור, וגם לוקחים את זה איתך לכל מקום. איך לוקחים את כל התובנות הקשות האלו שצברתי לאורך שנים של עבודה ולא מתכחשים אליהם, נושאים אותם איתך לכל מקום? אין לי ספק שמי שאני קיים בזכות הגעגועים האלו, אבל איך בכל זאת מאפשרים להם להתקיים כשמנסים לעשות משהו חדש ורחוק ככ?
האמת שזה פשוט, מאפשרים לכל מי שאני להיות. שוהים בזה עוד רגע נוסף, וזוכרים את הכל כסיפור חיים של העצמי. ונותנים לאנשים החדשים, למקומות החדשים, לחוויות החדשות להצבע בכל הצבעים שצברתי במהלך חיי. ואז שוהים בחוויה החדשה הזאת עם הצבעים שנוספו לאחרונה, ומביטים בתמונה החדשה הזאת שלי.
ונהנים.
אני בטוח שזה היה מהלך נכון בשבילי לבוא לכאן. לא כי ככה היה כתוב שיקרה, ולא כי גרמי השמיים הביאו אותי לכאן, אלא פשוט כי רציתי, פשוט כי חשבתי שזה יהיה לי נכון. והרי מה זה נכון, מה זה טוב? זה לא קיים אובייקטיבית פשוט ,ואני, המטלה שלי, זה להשיג את זה. זה כולל לעבור דרך החוויות המלאות האלו, לחצוב את הדרך החדשה שלי ולראות מה ייצא, ואם הדרך בנתה אותי מחדש, אחרת, עשיר יותר, מלא יותר, תוצר של השילוב בין הכוונה המקורית והדרך. וזה עובר גם דרך הגעגוע.
מי אני היום ומה הכיוון שאני הולך בו? האמת שאני עוד לא בטוח, ואני חושב שזה גם חלק מהתהליך... זה מצחיק כי עזבתי את כל מה שהכרתי מאחורי כי הרגשתי שאין לי מספיק בטחונות במציאות, לא ידעתי מה הכיוון. ועכשיו, דווקא חוסר הכיוון הוא מה שאני מחפש, לא לדעת ולשהות בזה. מאוד דומה לגעגוע. הגעגוע הוא למוכר, לבטחונות, אבל הכיוון שאני דורש מעצמי הוא הפוך. הכיוון הוא להשאיר את הכל מאחורי, ולראות מה ייצא..
ואז הגעגוע הופך לכלי, לאבחן דרכו את הרצונות שלי. ואני נשאר כאן לבינתיים, לא יודע לכמה זמן, לא יודע אם כאן בכלל קשור לגיאוגרפיה. הכאן שאני מדבר עליו, זה המקום שבו אני נמצא עם עצמי, שוהה בגעגוע, שוהה במחסור בבטחונות.
שוהה.
זה הוצף כשראיתי שיש מופע מחווה לרישומי פחם, אלבום של מאיר אריאל שאני מאוד אוהב. אלבום שמשוחח עם הקשיים של העצמי, של החיפוש, של העבודה הקשה שנדרשת מאיתנו ביומיום.
אני יסיים באחד השירים האהובים עליי באלבום ואני לא יכול להתחיל להסביר כמה רבדים יש בשיר הזה, וכמה צריך ללמוד כדי להכיר בכל הרבדים האלו, אבל בסוף הלימוד והקושי יש את ההכרה בקושי. ויש בזה משהו מנחם.
בעצם שניים:
מומלץ לשמוע עם המוסיקה.
סאוחתו אעפעס
מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל
זיבלת, חרשת, תיחחת, עיגלת
זרעת, השקית, קילטרת, גידלת
קצרת, אספת, ארזת, שיווקת
ולא קיבלת מחיר -
אין ממה להחזיר,
אין עם מי להזדיר
ואין למי להזביר...
רק אל תלך הביתה באמצע היום
אל תיקח את האקדח ואל תמצא מקום
אל תעשה רושם נורא ואיום
אל תלכלך כל-כך ותעלם פתאום,
שינקו אחריך אלמנה ויתום...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה לחשוב על מישהו ברגעים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...
הבטיחו לשלוח, התחילו למרוח
היית נינוח, הוסיפו למתוח
נסית לשכוח, הוספת לבטוח
ולא עמדו במילה -
איך חברה משכילה
את עצמה מפלילה
ואותך משפילה...
רק אל תחזור הביתה עמום וקודר
אל תפגוש את האשה כעוס ומחרחר
אל תצעק עליה, פוגע ודוקר
אל תקיא עליה מיץ של מישהו אחר
ואל תרביץ לה עד שתיפול ותישבר...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לרחם על כל המשכילים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...
ויתרת לחבר'ה, ויתרת בבית
ויתרת בחורף, ויתרת בקיץ
עד שנותרת כרבע זית -
ולא הבנת עד כאן
שאתה סתם פחדן,
סתם חנפן נחמדן,
סתם זייפן מתמרחן...
רק אל תחזור הביתה כבד ושיכור
אל תתחיל לחתוך, לזרוק, לקרוע ולשבור
אל תכה את הילדים, על מי אתה גיבור
אל תשחית מקום אליו תרצה לחזור
ואל תוסיף דברים שלא תרצה לזכור...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לותר על כמה ממרחים
מאלה.
האמן לי,
האמן לי...
חית הברזל
מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל
קיים ביצוע נוסף לשיר זה
תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
בשנת אחת לבלטשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב
חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו...מעולמנו...
תקופת המתכת, עידן הברזל
הזו הרביעית שראה דניאל
בחזיונות לילה אז בבבל
האם זה עכשיו שוב מתגלגל...?
גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור
תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...
