me

me
me

Search This Blog

Wednesday, June 29, 2011

Sunset at Oklahoma lake


Peukala Lake, Oklahoma

Well, this won’t be long cause I don’t have much to tell and my tent almost got raided by raccoons a couple of minutes ago so I’m on the look-out.

Wow, that was a long ass drive, and I’ve barely started. I finally left Nashville, TN after spending a couple of days there. My hosts were wonderful and showed me several different aspects of Music City. I got to see some of the touristy downtown stuff, where people from outside Nashville come to see music, very Country, very southern. I got to walk around town and see the Parthenon(???), if you’re wondering why the fuck there’s a Parthenon in Nashville, it’s because they consider themselves the Athens of the South. Why you ask? I didn’t really get a straight answer from anyone. I also got to see some real good live music thanks to my other hostess, Shelby, which I met on the flight from Israel a year ago. She’s from Wyoming actually, and moved to Nashville about a year ago. Thank you Facebook for allowing me to stay in touch with random friends so I could pick up with people on the way. Altogether Nashville was pretty cool, but it was definitely time for me to go on.

So I left Nashville this morning and I drove, and drove and drove and drove and drove. And all I got to was 90 miles before Oklahoma City. I drove for probably 9 hours of net time and I only got half of what I expected to be done. I’m heading for my beloved desert and I can’t wait. On the way from Tennessee there was Memphis where I didn’t stop, cause I think Nashville is pretty similar (this was confirmed to me by two different people), and there was Little Rock, Arkansas, home of our former president Bill, but it wasn’t interesting enough to stop too. There were the Ozarks on the way, just past Little Rock, which seemed beautiful, but once again – I need to get to the desert. I thought about stopping for the night at a couple of camp sites there, but I decided to move on. Finally I reached Oklahoma. Yeah!!! Not! But I found this incredible state park right by a lake, so I decided to call it a night and stop here. And I must say, WOW! I am really surprised. I went running when I just arrived, cause it seemed like a good idea after sitting in the car for so long. On the way I found out that there is a huge lake right by the campsite, so in the middle of the run I jumped into the water, then I kept on running for a bit. On the way I saw a snake curled up in the middle of the trail, and then I sat down for dinner. That’s when the raccoons tried to raid my camp, but I scared them away. Hey, here they are again, they just came back to say hello, and they’re right by my tent. It’s funny how only now I understand how much life there is in these forests even though I’ve been in them for a year, but I was never by myself so it was never quite enough for me to really see it. It’s so loud, there are so many animals everywhere.

Well, I think it’s time for me to go to bed, I need to start bright and early tomorrow. I’ll drive through Oklahoma City, Amarillo, Texas, and then hit Albuquerque, New Mexico or just the Burque as I’ve been told it’s called. I’ll be couch surfing again there, and hopefully they’ll be able to point me in the right direction. Which is what you ask? That’s a good question. That’s why there’s a good chance that the direction they point me in is the right one. For now it’s bed time.

Good night y’all.

Saturday, June 25, 2011

What can i say


Music City, TN


Nashville Tennessee – Music City.

אז יצאתי לדרך. מצויד בחוויות הדרום המטרימות שלי חשבתי שאני אהיה קצת יותר מוכן לקראת מה שעומד לפני. חציתי את הסמוקי מאונטנס ויצאתי לכיוון מערב. אני נוסע לי באוטו, די מבסוט סהכ מעצמי שאני סופסוף עושה את מה שקיוותי לעשות במשך כל כך הרבה זמן. בערך 20 ק"מ לפני נוקסוויל, טנסי אני רואה שלט ענק – "the biggest flea market in Tennessee". שיט פספסתי את היציאה. לחזור לא לחזור? אני כבר בגרובה של הנסיעה אז אולי כדאי להמשיך לנסוע. לא! אני באתי להתפרקאת (הפועל של הרפתקאה), ואני לא ממהר לשום מקום. אני נוסע עוד 8 מייל עד ליציאה הבאה ועושה פרסה חזרה כדי לראות שוק פשפשים אמריקאי דרומי. אני נכנס לחניה וכבר בחוץ אני מופגז בסמלים האמריקאיים הדרומיים - בוטנים מתוקים, south Carolina peaches, וברביקיו ריבס, אבל התענוג האמיתי מחכה לי בפנים. הדוכן הראשון מלא בחולצות של הבחור הפופלארי ביותר באיזור, ישו שמו. ומיליון סלוגנים קורעים של כמה ישו הוא קול בלול, וכמה דברים טובים קורים לך כשאתה מכניס את ישו לחיים שלך. בדוכן הבא, ונראה לי שזה גם אותם בעלים כי הדוכנים מחוברים, יש את הרובים והסכינים. מבצע! רק היום! סכין מצ'אטה באורך 40 ס"מ של גרבר ב20 דולר. והאמת, אני חושב לקנות, תכלס לא הייתי מתנגד למצ'אטה כזאת. אבל לא קניתי, כי אני קמצן. אחרי כמה דקות הדוכנים קצת חוזרים על עצמם, עוד דוכן משחקי ילדים עם רובי צעצוע, עוד דוכן משחקים למבוגרים עם רובים אמיתיים, Jesus loves you souvenirs, וכו. אכלתי ספייר ריבס מוצלח והלכתי משם. מבסוט. אני בא לצאת חזרה לדרכי לנאשוויל, אבל אני רואה משהו שאני לא יכול לוותר עליו - Outdoor Megastore. כבר בכניסה אני מבין שהסטנדרטים שלהם למגהסטור הם אחרים, לא ממש ריקושט בדיזינגוף, אני מדבר על פאקינג מגהסטור, עם מפלי מים בכניסה ופוחלצים של דובים (כן, אשכרה פוחלצים של דובים אמיתיים) בכל מקום. יש חצי קומה של ציוד דייג, חצי קומה של ציוד ציד. רק להבין את הסדרי גודל, קומה זה בגודל של רחבת מוזיאון תל אביב. היה שם כל סוג של שוט גאן וחץ וקשת שאפשר לחשוב עליו בעולם. אז אני הולך לחפש את מה שמעניין אותי, האיזור של הקאמפינג. היה שם בקושי שורה וחצי של ציוד טיולים אמיתי, שני תיקים וחצי של נורת' פייס, ושלושה שקי שינה של קולמן (חברה מעפנה לאללה). ואני שוב מבין, שאני קצת זר בתוך סצנת האאוט דור האמריקאית. הם בקטע של לראות טבע, כל עוד יכולה להיות להם בירה ביד, האביזר הנלווה האמריקאי ליציאה לשטח, לא שאני מתנגד, אבל אני חושב שהם לקחו את זה לדרגת אקסטרים של לסובב את הספורט שלהם סביב זה (ראה ערך בייסבול).

בכל מקרה, הגיע הזמן לצאת שוב לדרך לחווית קאוץ' סרפינג נוספת. מה מחכה לי הפעם? מי זאת הבחורה הזאת רייצ'ל שהסכימה לחלוטין באקראי לארח אותי אצלה בבית לכמה לילות סתם מטוב לבה הכנה? אני מקווה שאולי היא בחורה דרומית טובת לב, a southern sweetheart, אבל משהו בי אומר לי שזה לא מה שהולך לקרות בתכלס. איזה בחורה דרומית תארח בחור כמוני – an Israeli hippie in America, או לפחות ככה אני מצטייר אני מניח מהתמונת פרופיל שלי בקאוץ' סרפינג. אז כמובן שהיא במקור ממיאמי, עולם אחר במונחים של אמריקה שעברה לגור בנאשוויל לפני שנה. כמו כל הבחורות שהם לא אמהות בגיל 28 בארה"ב, היא למדה מנהל עסקים וביזנס בקולג' והיום היא מלמדת יוגה ועושה סדנאות הרפיה לביזנס מן. היא מספרת לי שהיא מנסה להפסיק קצת לארח אבל היא ראתה שאני גרתי בקיבוץ ויש לה מלא שאלות על זה, אז היא הייתה חייבת לארח אותי. שמח לספק שירות, אני מספר באריכות על תולדות הקיבוץ, הכוונה המקורית וההתגלמות המאוחרת יותר, ההתפרקות של הקיבוצים ועל החוויה שלי בחיים שיתופיים. אני מסכם ואומר לה שלחיות ביחד זה מגניב, אבל צריך לזכור שזה גם קשה לאללה. היא מספרת לי שיש לה רעיון של ליצור מאין קיבוץ של אמהות חד הוריות והילדים שלהם."הגברים יכולים לבוא וללכת כרצונם החופשי, אבל בתכלס, זה מה שקורה בכל מקרה, אז אני רוצה ליצור קהילה של אמהות חד הוריות שיחיו יחד כדי שבמקום ליפול תחת עול הפרנסה והילדים לבד, תהיה להם קבוצת תמיכה". רעיון לא רע האמת, אבל זה לא באמת יכול לעבוד, כי אנשים כי לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר. שאלתי אותה מי יעשה כלים בסיטואציה הזאת, והיא אמרה שלי שנראה לה שזה יסתדר מעצמו. נזכרתי בשיחות עד ארבע בבוקר בחווה על כלים, ועל חולצות תנועה ביום גרעין וכרטיסיות נוער, להגדיר את גבולות הקבוצה ביחד בצורה משותפת. אמרתי לה שזה קצת יותר קשה, אבל זה אפשרי. החבר שלה הוא נאשוויליאן אמיתי – בן 40, בא ממשפחה נוצרית דתית אבל לא מאמין בכל החרא הזה כבר כהגדרתו "too much of a fear based religion”. אבא לשלושה ילדים, משתי אמהות שונות שחיים בניו יורק (אמא א) ובנאשוויל (אמא ב). רייצ'ל היא לא אמא של אף אחד מהם למקרה שתהיתם. מנסה לחיות טוב ולמרות שהיו לו חלומות גדולים לעוף מנאשוויל היום הוא מת על המקום ולא רוצה לעזוב. נראה לי מגדיר את החוויה הדרומית העכשווית בצורה מצוינת. אנחנו מקשקשים איזה שעה, שעתיים מדברים על נאשוויל ויוגה, על נצרות יהדות וגידול ילדים, סיפורים מהפנימייה על חניכים מפגרים ועל מוסיקת קאנטרי על סגנונתיו השונים – רוקאבילי, קאנטרי ווסטרן, קאנטרי, ויש עוד כמה ששכחתי. אפשר להשוות את זה למוזיקה מזרחית, כי זה בגדול אותו קונספט רק בסדרי גודל אחרים. המילים פשוטות, החרוזים צפויים מראש, מדבר על אהבה, כאב לב ובגידות, התוספת של הקאנטרי הוא שיש להם הרבה שירים על הטנדרים שלהם. מה לעשות, אוהבים את הטנדרים שלהם כאן.

הגיע הזמן לצאת לבארים, רייצ'ל לא באה, אבל לאנס לוקח אותי איתו לנאשווגאס. סטריפ אחד של ברים, סלונ'ס כאלה אולדסקול, סליז תיירותי בשיא עוצמתו ושמספק את החוויה שמי שבא לנאשוויל רוצה לראות. בכל באר יש מוסיקה לייב, ולאנס עוזר לי להכיר את ההבדלים בין סוגי הקאנטרי בכל באר. שותים בירה אחת, רואים שלושה שירים והולכים לבאר הבא. You ain’t woman enough to take my man, I still miss you babe, but my aim’s gettin’ better. אני קולט שכולם יודעים את המילים לכל השירים ואני לא מכיר כלום, ואני לעצמי ואוו, זאת להקה ממש מפורסמת אם כולם מכירים את כל המילים. אז זהו שלא, כולם עושים קאברים רק שאני לא מכיר אף אחד מהשירים המקוריים אז זה לא אומר לי כלום. המילים ככ סתומות שאני לא מסוגל להקשיב להם בכלל. אנשים אשכרה יוצאים עם הכובעי קאובוי שלהם לבארים, והבנות כולם בלונדות קטנטנות עם שמלות פלצניות. מאחורי עומדים שני חיילים אמריקאיים, עם כל הדרגות והעיטורים שלהם. מה הקטע שלהם לצאת לבאר במדי א', יענו לא מספיק הם צריכים ללבוש את המדי א' שלהם בדרך הביתה, הם עוד יוצאים לפאקינג באר עם זה? לאנס, החבר הסמי פאציפיסט (כפי שהוא הגדיר את עצמו) קונה להם שתי בירות ומביא להם אותם, על חשבונו. אני שואל אותו מה הקטע והוא מסביר שזה השאריות של הרגשות אשמה שלו שהוא לא התגייס בעצמו. הוא בא ממשפחה של חיילים וחשב הרבה על להתגייס בעצמו אבל לא הצליח להביא את עצמו לעשות את זה, אז זה מה שנשאר לעשות.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבארים וההופעות ואני קולט פתאום שאני ממש נהנה מהמוסיקה. תכלס, נגנים מעולים, ואפילו הכינור המעצבן הזה מתחיל להשמע כמו קסם. יכול להיות שזה קשור למגאן, נראית בת 16 בערך אולי בת 20 בפועל, שמנגנת על הכינור, ואולי זה כמות האלכהול שכבר זורם לי בדם, אבל זה נשמע טוב. אנחנו מסיימים את הלילה וחוזרים לבית של רייצ'ל ואני נרדם תוך ארבע וחצי שניות. בבוקר לאנס מספר לי שבמונית בדרך הביתה עוד מלמלתי משהו על מגאן...למחרת אני יורד שוב לבארים לשמוע את המוסיקה פיכח והאמת, שבלייב זה באמת נשמע טוב. מגניב כאן בנאשוויל, עוד לילה אחד או שניים כאן ונמשיך למקום הבא. ליטל רק ארקנסו, אמרילו טקסס או אלבקרקי ניו מקסיקו. נראה מה יתחשק לי, בא לי קצת לעשות קמפינג ולראות כבר נוף אמיתי, לבינתיים אני אמשיך את מעלליי בבירת המוסיקת קאטרי של העולם. ונראה מתי יתחשק לי לעוף מכאן.

























Wednesday, June 22, 2011

Sunday, June 19, 2011

פאקינג שלבי צפון קוליינה






The essence of change:

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה וחשבתי לעצמי שאני הולך לטייל בארה"ב. לראות אותה לא כמו בסיפורים, ובאגדות. לראות אותה כפי שהיא באמת. לא יודע להגיד אם נכשלתי בזה, אבל ראיתי חלק מאוד מסוים היות ותקעתי יתד בצפון קרוליינה. הפעם החלטתי שאני אצא למסע מעין זה מאשוויל, ביתי. מי ידע שהמסע שלי יתחיל יותר מוקדם מהצפוי.

ביום שישי בבוקר לאחר בילוי מאוד נעים בניו יורק, עם חברתי ממפגשים רנדומליים בניו יורק, בר, יצאתי לשדה תעופה לטיסה שחשבתי שהייתה בתשע וחצי בבוקר. התעוררתי מוקדם, כמו ילד טוב, ויצאתי מביתה ברחוב 125, לשדה התעופה ג'יי אף קיי. החיים דבש אמרתי לעצמי, אני יגיע לאשוויל היום בערב, נבלה קצת עם חברים לכמה ימים ונצא לראות את ארהב. בדיוק אמרתי לבר שמה שמעורר השראה מבחינתי ב"בדרכים" של קרואק זה שהוא משעם גם, שהוא לא צפוף מדי בחוויות היסטריות של סיפורים, אלא שיש בו משהו כנה יותר מבחינת סיפור מסעות. שהוא לא תמיד מנסה לרגש, אלא לספר סיפור שקרה באמת, ולפעמים החיים לא תמיד מרגשים, גם כשאתה בדרכים. מסתבר שלפעמים יש תקריות יוצאות דופן, ויש גם חרא שהוא בדיעבד מרגש, אבל בזמן שהוא קורה הוא חרא, ממש חרא.

אז הגעתי לשדה, והתיישבתי בשער שלי, וראיתי שהטיסה שלי לא מופיעה שם. לא הבנתי ככ למה, ואז זה נחת עלי. אני כזה סתום! הטיסה שלי בתשע וחצי בלילה, לא בבוקר. OMG. טעות שלי, שלי ורק שלי, ואני ישלם עליה את המחיר. הבעיה היא שאני אמור לתפוס אוטובוס משארלוט לאשוויל ואני בחיים לא אגיע אליו אם אני אנחת בלילה בשארלוט. טוב, אז בדקתי השכרת רכב, וזה לא יעלה לי ככ הרבה יותר מאוטובוס. אז הקדמתי את הטיסה שלי לטיסה מוקדמת יותר שיוצאת מארבע וחצי, עלה לי עוד שלושים דולר (האמת שעלה לי ארבעים, אבל שיקרתי לעצמי שניה אחרי שעלה לי שלושים כדי שאני לא ארגיש כזה מפגר ואני מספר לכולם שזה שלושים דולר) ואני עדיין אגיע לאשוויל בלילה. סבבה. החיים דבש. על טעויות משלמים, וזה בסדר.

אז אני מנמנם לי בכיף בשדה תעופה, רואה פרק או שניים של הסמויה, הזמן עובר והשעה ארבע מגיעה. אני יושב בשער ופתאום אני קולט את מילת המפתח שתלווה אותי בשעות הקרובות, והלא ככ קרובות – delayed. חצי שעה דיליי, שעה דיליי, שעתיים דיליי, שלוש שעות דיליי. ולמה דיליי, כי יש סופת ברקים ורעמים (ביוני!) והמטוס שלי שאמור להגיע מבאפלו ניו יורק (שעה טיסה) לא יכול לצאת מהשדה. כבר נהיה שמונה בערב ואני אומר לעצמי, שטוב, לפחות אני יקבל את הארבעים דולר שלי חזרה (עכשיו זה כבר נהיה ארבעים דולר בחזרה). אני מתקשר לחברת תעופה והם אומרים לי סבבה, החזרנו לך את הכסף. לפחות זה. במסך כל עשרים דקות כתוב עוד פעם דיליי, וכבר מזמן התנתקתי מהצורך להסתכל על המסך כל שתי דקות לראות מה יהיה ולומד לקרוא את ההבעות פנים של אנשים אחרים. בתשע וחצי, בשעה שהטיסה המקורית שלי הייתה אמורה לצאת לדרך, מופיעה על המסך המילה יחידה שיכולה להיות יותר נוראית מדיליי, cancelled. טוב נו, לפחות אני יקבל בית מלון ללילה בניו יורק מכל החרא הזה שעברתי לעצמי. אז שוב, כמו ילד טוב, אני נעמד בתור יחד עם איזה מאה איש מחכה לשמוע מה ייתנו לי. אבל במהלך התור אני מבין שאין לי מה לפתח ציפיות כאלה, האנשים לפני בתור נראים כולם מאוכזבים ועייפים, ולא כמו אנשים שקיבלו מלון ללילה. אני שואל מישהו בתור והוא מספר לי שבחברת ג'ט בלו לא נותנים שום פיצוי אם הסיבה לביטול הוא מחוץ לשליטתם. מסתבר שמזג אויר זה מחוץ לשליטתם... אז חיכיתי שאני אדע לפחות מה קורה עם המזוודה שלי. בינתיים אני קולט שהטיסה שלי שהייתה אמורה לצאת בתשע וחצי, המקורית שהגעתי אליה 12 שעות לפני הזמן, יוצאת כרגיל לשארלוט ואני נשאר בג'יי אף קיי. איזה זין. אז כשאני סופסוף מגיע לדלפק היא אומרת לי שהיא יכולה לשים אותי על טיסה של שבע וחצי בבוקר או ארבע וחצי אחרי הצהריים. אין לי כוח להעביר את הלילה בשדה תעופה, אני אקח את הטיסה של ארבע וחצי ונחזור לעיר ונישן לילה כמו בן אדם אצל בר. דקה אחרי שלקחתי את הטיסה של ארבע וחצי אני מתקשר לבר, ובר לא עונה. אז אני מחכה חצי שעה והיא עדיין לא עונה. אז התקשרתי גם לטלי, חברתי השניה בניו יורק והיא גם לא עונה. טוב, כנראה שיצאתי מפגר שוב, ולקחתי טיסה של אבע וחצי אבל אני יעביר את הלילה בשדה תעופה בכל זאת ואז עוד שמונה שעות. כוס. אבל טלי חזרה אלי אחרי שכבר התחלתי להתמקם לי על איזה ספסל ללילה, ואמרה לי תבוא תבוא. אז עליתי על סאבווי בשתיים עשרה וחצי בלילה, עייף ועצבני כדי לישון כמו בן אדם על ספה של חברים. תודה לכם טלי, ותומר.

אז למחרת בבוקר אני קם ומנסה להעלים את היום הזה מהחיים שלי. לשכוח אותו. חפיף, היה יום קצת קשה, לא מעט באשמתי, והרבה דברים שלא יכולתי לצפות אבל איכשהו תמיד בחרתי את הבחירה הלא נכונה, אבל יש ימים כאלה גם בחיים. חוויה חשובה, וחוץ מזה אני מתחיל את הטיול שלי, אז זה טוב לצבור חוויות לא טובות קצת. לא ידעתי שזה עוד ימשיך...

אני מגיע לשדה בשתיים וחצי, הטיסה יוצאת בזמן, המזוודה שלי כבר מחכה לי בשארלוט, רואה פרק או שניים של הסמויה (העונה השלישית ממש מעולה – חבל שמישהו גילה לי קורה בסוף העונה), ומחכה לשעה ארבע וחצי. מגיע ארבע וחצי ומתקבלת ההודעה שליוותה אותי ככ הרבה פעמים אתמול שוב. דיליי! דיליי דיליי דיליי, כוס אמק דיליי. הפעם בקטנה, רק שעה וחצי, ועולים למטוס. אההה, סופסוף אפשר להירגע, הגרוע כבר מאחורי. מתיישב במטוס פותח מחשב לסיים לראות את הפרק, מצפה שכל רגע תעבור הדיילת להגיד לי שאני צריך לכבות את המחשב כי ממריאים, אבל היא לא באה. ואז אני שומע שהטייס אומר שההמראה מתעכבת עוד חצי שעה כי יש עדיין בעיות במזג אויר. כולה רציתי לטוס לפאקינג שארלוט, טיסה של שעה וחצי! למה זה לוקח לי כבר מעל 33 רק לצאת לדרך, זה לא הגיוני. אבל בסוף ממריאים, ויוצאים לדרך ואני נרגע. זה הכל מאחורי. אני נוחת בשארלוט, כבר שמונה בערב ואני הולך לשכור רכב. כמובן שיש בעיות עם המזוודה, אני מחפש את המשרד של ג'ט בלו לקבל את המזוודה שלי, ואין אף אחד במשרד, מתחרפן בקטנה, עושה שלושה סיבובים מסביב לשדה, מחפש מישהו לדבר איתו, חוזר למשרד ומגלה שיש שם מישהו ואני מקבל את המזוודה שלי. יש רכב, יש מזוודות, יש הכל – אשוויל היר איי קאם.

אז עכשיו אתם אומרים לעצמכם, ואללה, סיפור ארוך ומייגע, היה מייגע לקרוא את כל זה, היה בטח יותר מייגע לעבור את כל זה, אז זהו, שהסיפור עוד לא הסתיים.

אני נוסע לי באוטו, מבסוט, שומע מוסיקה רגועה כדי שאני לא אסע מהר מדי, נוסע דרך כל מיני עיירות שמסקרנות אותי נורא – דאלאס צפון קרוליינה, בארנסוויל צפון קרוליינה, שלבי צפון קרוליינה. פאקינג שלבי צפון קרוליינה. למרות שזאת לא הדרך שאני רגיל לנסוע בה משארלוט, הג'י פי אס אומר שזאת הדרך ולא בא לי לחשוב יותר מדי, אני אסע בעקבותיו ונראה קצת עיירות שכוחות אל. אני עוד אומר לעצמי בדרך, אשכרה אמרתי את זה לעצמי, איזה קטע זה שאף פעם לא עיכבו אותי או קיבלתי דוח כאן בארהב, בארץ כל יומיים מעכבים אותי ועושים עלי חיפוש, וכאן לא קרה לי כלום עדיין. איזה נאכס עשיתי לעצמי. איזה חצי שעה אחרי המחשבות האלה, מכונית משטרה עוצרת אותי בצד. "שלום אדוני, אתה יודע מה הייתה המהירות המותרת מקודם ואתה יודע כמה נסעת?" הרי ידעתי שזה היה 55, וכן אולי נסעתי קצת מהר, יאללה תן לי דוח ונגמור עם זה אין, כבר אי אפשר להפתיע אותי עם כמות החרא שמאכילים אותי כאן. אבל אני מנסה את מזלי, מספר לו את כל הסיפור עם קצת הגזמות בריאות – נתקעתי בשדה 36 שעות, איבדו לי את המזוודות, הייתי בטיסה ישר מהארץ, כבר שלושה ימים שאני רק בשדות תעופה, אבל המהות של הסיפור היה כנה, אולי זה היה ככ מופרך שהוא כבר לא האמין לי, אבל תכלס זה היה די מדויק. "טוב, תן לי את הרשיון נהיגה שלך ואני אלך לבדוק מה אני יכול לעשות". וואי, אני מקווה שאולי הפעם מישהו יתן לי קצת סלאק, נסעתי 72 באיזור של 55, והוא אמר לי שאם הייתי נוסע 70, אז הוא אפילו לא היה עוצר אותי, אבל 72 אז הוא חייב לעצור אותי. אני מחכה באוטו, כמו ילד טוב ובטוח שהוא ייתן לזה לעבור, יענו באמת הבן אדם היה נדמה שהוא מבין קצת, יראה שאין לי שום היסטוריה של עבירות תנועה, ויגיד יאללה חפיף, ניתן לו ללכת הביתה. אבל לא. כמובן שלא. הוא חוזר אלי ויש לו דף נייר ביד, כוס אמק דוח. עכשיו בדיעבד אני עוד אומר הלוואי דוח, הלוואי. לא, לא קיבלתי דוח, קיבלתי זימון לבית משפט! בפאקינג שלבי צפון קרוליינה, מתי? ב15 ביולי, בדיוק מתי שאני אמור להיות איפשהו בין צפון דקוטה, מערב וירג'יניה ודרום ניו מקסיקו. איפשהו שם על הציר. "אבל אני לא יכול להגיע לזה, מה אני אמור לעשות? אני שנה שלמה עובד כדי לצאת לטיול של חודש פעם ראשונה בחיים שלי ואתה דוחף לי להתייצב בבית משפט בפאקינג שלבי צפון קרוליינה?" אז הבן זונה, עוד עונה לי שאני חי טוב, ושהוא עובד בשני משרות כבר חמש עשרה שנה ובחיים לא היה לו חופש של חודש ללכת לטייל. יא בן זונה, אמא שלך מוצצת זין של כלבים יא נאצי. לא אמרתי לו את זה, אבל ממש רציתי. ממש. קיצר, אני חופר לו עוד איזה שעה על כמה שאני מסכן והוא לא שם עלי זין, ומסיים את השיחה. הוא בא ללכת והוא נעצר ומסתכל עלי עוד שניה, מהסס ואז אומר, "אני יכול לשאול אותך משהו על ישראל?" לך על זה, סבבה. אז הוא אומר לי במבטא דרומי כבד " מה אתה חושב על כל המצב שלכם שם בישראל עם עזה וה1967 הזה שלכם?" אשכרה, זה מה שאתה הולך לשאול אותי עכשיו, איך עונים לשוטר שנתן לדוח, הלוואי דוח, בית משפט הרגע, מה אני חושב על ישראל. אני אומר לו בהכי אמביוולנטיות, שאני מקווה שיהיה שלום, ושיש בעיות עם הצד השיראלי והצד הפלסטיני כאחד, ושאני מקווה שכולם יוכלו לחיות ביחד. דיפלומטי, אך עם זאת לא ימני קיצוני כמו שכולם אומרים שאתה צריך להיות כשאתה בח"ול כי כולם שונאים אותנו. אז מה הבן זונאצי הזה אומר לי: " אני חושב ומתפלל עבורכם הישראלים כי אתם נלחמים מלחמה שבה לעולם לא יהיה לכם בה שלום, אתם נלחמים נגד בני ישמעל והם לא ינוחו ולא יקבלו שלום לעולם, ואני שמח שאתם שם נלחמים נגדם, ואני יודע כעובדה, שלעולם לא יהיה שלום בישראל, לעולם." פאק מי. ועוד עניתי לו, כי זה כבר היה טו מאץ', שאני חושב שחייב להיות בישראל שלום כי אני לא מוכן שהמשפחה שלי והחברים שלי שחיים בישראל יחיו במלחמה מתמדת, וישראל גם צריכה לקחת אחריות על הדברים שהיא עושה. והוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהחלל "זה האדמות שלכם שם, הפלסטינים המציאו את העם שלהם לפני שישים שנה והם חושבים שזה נותן להם זכות על קרקע שהיא שלכם כבר אלפי שנים?" שוב, אני חייב לענות לו, הרגשתי שזאת נקודת פורקן לגיטימית ומאופקת לכל הקריזה של ה40 שעות האחרונות " גם היהודים חשבו על הקונספט הזה של אדמה משל עצמם כולה לפני 120 שנה, אז למה כולם מתווכחים על אדמה, כשמה שרוצים זה רק לחיות". יכול להיות שזאת הייתה טעות, אבל כבר היה לי זימון לבית משפט ביד וכבר לא היה לי מה להפסיד. כל עוד אני לא אקרא לו בן זונה בפנים, זה בגבולות השיחה הליגיטמית. "אני אומר לך שלעולם לא יהיה שם שלום" הוא אומר לי " ואני מקווה ומתפלל עבורכם בכל יום ויום שתצליחו לגרש את בני ישמעל האלה ממכם, ושתנצחו במלחמה הצודקת" אני קורא בין השורות של מה שהוא אומר: פאקינג היפי, he hates his own country that much that he’ll give up his lands for the sons of Ishmael. אמרתי לו תודה רבה, ושאני שמח שהתפילות שלו איתנו, והוא הלך.

ישבתי באוטו עוד איזה חמש דקות לפני שבכלל יכולתי להתחיל לנסוע. המום, קצת גאה כי אני מרגיש שייצגתי את ישראל בכבוד לטעמי, ולא נכנעתי לתכתיבים של מנאייק רד נק אוונגליסט שבטח שונא הומואים אבל הומו בארון בעצמו. מרגיש שזה אולי הזין הכי גדול שאכלתי מזה מלא מלא מלא זמן. מרגיש עייף ורוצה להגיע הביתה כבר. ואז בסוף אני מזכיר לעצמי שזה יהיה סיפור טוב בעוד יומיים שלושה. ואני מבין פתאום זאת פעם ראשונה שאני ממלא שלושה דפים של כתיבה על סיפור מבלי להעמיס יותר מדי מה הרגשתי ומה חשבתי וחפירות וכאלה. נטו, כתבתי את מה שהיה.

אז זה אמריקה הא, טוב המסע שלי התחיל מוקדם מהצפוי, אבל את זה באתי לראות. פאקינג שלבי צפון קרוליינה.