זה קצת ארוך.
מרוב התרחשויות כבר קשה לי להבין איפה המחשבות שלי מתחילות ואיפה המעשים שלי מסתיימים, אבל אני צריך לכתוב, אני רוצה לכתוב - אז נתחיל מההתחלה, ומשם נתקדם.
אולי דווקא נתחיל מהסוף בעצם.
לאחר תקופה שאני עובד בשדות החינוך של זרים, סופסוף הייתה לי שיחה מעוררת השראה. שיחה שבה הרגשתי שהשותף שלי לשיחה מבין את הכוונה לא רק הבנה קוגנטיבית, או הבנה של הזדהות אפילו - שיחה מעוררת השראה של שותפים יוצרים פעילים בשיחה שבה למילים יש משמעות אמיתית אחת כלפי השני מתוך מעשים ונסיון ולא מתוך המילים הנבובות הרגילות של כולנו. ההבנה המרכזית שחינוך הוא מעשה של אדם שחובר לאדם אחר מתוך כוונה להיות סוביקט, ולא אוביקט - לעצב את המציאות ולא לתת למציאות לעצב אותו. אולי כדאי שאני אסביר קצת יותר את המקורות של השיחה ובכך נחזור להתחלה.
העבודה שאני עובד בה, למי שעוד לא הסברתי לו את זה - היא תוכנית פרטית אחת מתוך תאגיד חינוך ענק בארה"ב שמפעיל תוכניות חינוכיות דומות ופנימיות בכל הארץ. זהו תאגיד למטרת רווח והוא פועל כך. ומעבר לביקורת הקשה שיש לי על הנושא של ארגון חינוכי למטרת רווח, התוכנית גם קיבלה מעל מאה חניכים במהלך הקיץ ונדרש צוות מאוד גדול כדי לטפל בכל כך הרבה חניכים - היות והסטנדרט הוא מדריך על כל שלושה חניכים, צריך הרבה מדריכים. מצד שני אין להם סבלנות, או רצון להכשיר מדריכים להבין מה הם עושים בשטח עם הילדים ואין להם מסננת אמיתית כיוון שהם צריכים מדריכים כראשים לפרוטוקול יותר משהם צריכים מדריכים, כך שמגיעים אנשים חסרי ניסיון או חסרי הבנה של מהו המעשה החינוכי וכתגובה לכך הם בעצם לא סומכים על המדריכים שלהם והם מייצרים מערכת חוקים נוקשה שבתוכה מדריכים יכולים לפעול כדי שחס וחלילה הם לא יפעילו את שיקול הדעת שלהם. אני אתן כמה דוגמאות שמצאתי שהם רלוונטיות כלפי החניכים או כלפי המדריכים:
בכל יום צוות המדריכים ממלא ניירת בסוף היום כלפי מה החניך עשה באותו יום. הציפיה מאיתנו כשאנחנו כותבים את הניירת (שאף אחד לא קורא ממילא ??) היא שנהיה אובייקטיבים. אוביקטיבים או אוביקטים אני כבר לא בטוח, אבל כששאלתי איך כותבים בצורה "אובייקטיבית" על מעשה חינוכי שתחילתו וסופו באנשים סובייקטיבים - הם ענו שצריך פשוט לכתוב מה הילד עשה במהלך היום בחמש שורות - וכשאמרתי שעצם הבחירה שלי מה להכניס בחמש השורות האלו היא סובייקטיבית, ביקשו ממני להתאמץ בכל זאת להיות אובייקטיבי. והם הוסיפו, שבעבודה הזאת הדבר הכי מסוכן לעשות הוא להתחבר רגשית לתלמידים, כי אנחנו באנו בשביל לעשות את העבודה שלנו ולא להקשר לחניכים. הא, הצחקתם אותי, לעסוק בחינוך מבלי להקשר רגשית - מה אנחנו פס ייצור של חניכים?? כנראה שזה מה שמצופה מעובד במערכת כאן.
במהלך ההכשרה שאנחנו עושים פעם בשבוע אומרים לנו את כל חוקי הלא - אסור לך להיות עם חניך אחד באף רגע (מהחשש שהוא יגיד שאנסתי אותו), אסור לי לקלל ליד החניכים, אסור לי לעשות שום דבר שיסכן את החיים שלהם, ובעיקר כעוזר מדריך אסור לי להפעיל את שיקול הדעת שלי בנוגע למספר עניינים, רק המדריך הראשי מוסמך לקבל כל מיני החלטות בשטח. אבל אף פעם עוד לא ניסו לייצר איתנו חוויות חיוביות - איך מפעילים חניכים, איך מייצרים מוטיבציה חיובית לסיים את התוכנית חוץ מהרצון האישי שלהם ללכת הביתה, דורשים מאיתנו לייצר יחסי מדריך חניך במהלך השבוע שלנו איתם, אבל אין שום הכשרה של כלים. וממספר חברים מהעבודה שדיברתי איתם לא מצליחים לפרוץ את מחסום היצרתיות, כי אין להם שום ניסיון חינוכי מרכזי כדי לעזור להם ואין להם כלים להתמודד עם הסיטואציות שנוצרות. אז איך אפשר לחנך מבלי שיהיה לך את הכלים ואת הדרישה של הממסד שאתה עובד בו להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי.
אין לי ספק שכשאני מנתח את הדברים הללו לעומק ישנם שני אתוסים אמריקאיים מרכזיים ששזורים כאן ומהווים מיקרוקוסמוס למציאות האמריקאית כולה -
1. הפחד של אנשים להשפיע ולשנות משהו אמיתי. בארה"ב כמו בכל מקום אחר שקיימים בו אנשים - שינוי משמעותו לדרוך לאנשים על היבלות, רק שבארצות הברית האתוס הוא שאם אתה משנה במודע את הסטטוס קוו - יש סיכוי טוב שמישהו יתבע אותך. באמת. כיוון שאנשים חיים על הלאוות וכסף שלא קיים וכנראה גם לא יהיה קיים לעולם, כל אחד מחפש לסחוט את השני בכל צורה אפשרית - ואחד הפחדים המרכזיים הוא שמישהו יתבע אותך. ולכן מייצרים מערכות דמה שמרגיעות את האנשים ומאפשרים לאנשים להרגיש שהם משנים המון - מבלי להבין שאי אפשר לשנות צורות מבלי לשנות את התוכן המהותי - את האתוס עצמו
2. החלום האמריקאי - האינדווידואליות הקיצונית שמוסווית לעיתים על ידי פטריוטיות נבובה ואפילו גם את זה כבר קשה למצוא בקרב תושבי הערים, אלא בעיקר באנשי הכפר, נקרא להם. האינדווידואליות של האנשים כל כך קיצונית, שאנשים גם איבדו את היכולת לראות את ההשפעה שלהם, את מה שהם מייצרים במציאות - והם נותנים לזה שם שהוא החלום והמופת של
the American way כולנו -
הם הצליחו להפוך את המוטו הזה למופת שכל מהותו שכפרט אין לך משמעות, כי מי שמצליח מצליח ומי שלא - נדפק. והמסקנה של האנשים היא שהם יכולים להסתגר בפינת המעשים הטובים שלהם ולא לנסות להיות יצירתי, או חס וחלילה להיות סובייקטיבי - כי עלולים לתבוע אותך.
בשיחה המשמעותית שהייתה לי עם החבר מהעבודה ושמו סטיבן -הוא אמר לי שלפעמים יש תחושה שעם החניכים אנחנו לוקחים חזיר מלוכלך מהדיר, מנקים אותו קצת כדי להראות לכולם החזיר נקי, ושולחים אותו חזרה לדיר החזירים, מבלי שהוא יבין שתפקידו הוא לא רק להשאר נקי, אלא לנקות את דיר החזירים, או לעזוב אותו. זה ממש אמר הכל בשבילי.
אך לאחר שסיפרתי כל כך הרבה, נכנס לכאן העניין של יומרה ויוהרה - מה תפקידי בכל הסיפור. ובכן, אני יכול לומר בכנות, שניסיון שלי בתנועה לימד אותי שאני חייב להקשר לחניכים שאני עובד איתם, גם אם זה "בניגוד לחוקים", ושאני חייב להיות יצירתי בכל יום, ולהראות לחניכים מה המשמעות של שינוי, ובעיקר שאם אני, בחיים שלי מושא ראוי לחיקוי, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לדבר אמת ולשקף להם את המעשים שלהם מהמקום הזה. וכך נראה השבוע שלי.
ואולי זאת הקארמה הטובה שמשחקת תפקיד כפי שאמרו לי אנשים חשובים -ואני הייתי קורא לזה עיצוב המציאות, אבל אני בניגוד לכל המדריכים האחרים שאני עובד איתם לפחות, עובד כבר שלושה משמרות עם אותם חניכים ועם אותו צוות (באמת שאין אף צוות מדריכים אחר, או אף עוזר מדריך שנהנה מעקביות ככ גדולה). אבל אני יכול להגיד שלמרות כל הביקורת הזאת, אני זכיתי לעבוד בצוות מדריכים שמבין מהותית את מה שאני אומר ושואף לייצר שינוי משמעותי בחניכים, בגבולות המציאות של החוקים של הממסד, והם מאפשרים לי מספיק מקום להיות יצירתי, ולעקם את החוקים מספיק כדי שנהיה כולנו בגבולות החוקים, אבל גם להנות עם החניכים, להקשר רגשית, ולהיות סובייקטיבים, כי אנחנו דואגים לדבר אחד עם השני, לעבד את החוויות שלנו עם החניכים יחד ולנסות לייצר תמונה יותר מורכבת של החניכים - אגב, דבר שאין שום דרישה כלפיו. יש ככ הרבה דרישות מאיתנו לעבד את החוויות שלנו עם החניכים על הנייר כל יום, אבל צוות המדריכים לא נדרש לשוחח אחד עם השני ולו פעם אחת במהלך השבוע, אלא בסוף השבוע עושים אחד לשני "שיפור שימור" בשלוש משפטים.
אבל כל מה שרציתי להגיד הוא, שאני באמת נהנה כבר מהעבודה. כי מצאתי שיש לי את היכולת לעורר השראה בקרב האנשים שאני עובד איתם על איך הם יכולים לייצר חוויות מעניינות וחדשות לחניכים ולשבור את השגרה כל שבוע מחדש.
וכשאני מסיים את ליין המחשבות הזה, המחשבה המיידית שבאה לראש הוא על הגבול הדק שבין יוהרה ויומרה. ואני מתכוון יומרה במובן החיובי של המילה, השאיפה ליצור משהו חיובי, לשנות את המציאות עצמה דורשת יומרה. אך אני כותב את המילים האלו ואני מנסה למצוא בתוך עצמי את הגבול שבין היהירות שלי, שכעובד חדש אני מייצר ביקורת כל כך טוטאלית מתוך הרושם שנוצר ואני כל כך בטוח שאני צודק, שאולי אני פשוט מחפש עוד אנשים שחושבים כמוני במקום לשמוע מה יש למערכת להגיד בתגובה לביקורת שלי ולנסות להבין את המערכת במקום להיות ככ ביקורתי. אבל, אני מרגיש שהתשובות של "המערכת" הן בעיקר תשובות שמגיעות מתוך זה שהם לא סומכים על שיקול הדעת שלי בשטח, ואני לחלוטין מבין למה, כי אני רואה שיש הרבה מדריכים בשטח שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם בגלל שהם חסרי ניסיון או עם הרבה ניסיון אבל מטומטמים, שזה יותר גרוע כמובן. מצד שני, אני לא אומר את המילים האלו מתוך כוונה לזרוק אותם באוויר, ולעזוב. אני ממש מתכנן להשאר שם כמה שאני יכול וכמה שיהיה להם עבודה בשבילי, אבל מתוך היומרה לעורר השראה בקרב האנשים שאני עובד איתם ואולי ליצור את מה שאני מאמין שיהיה לחניכים יותר טוב. הסכנה היא בלא להביחין בתוך עצמי בגבולות שבין היהירות שלי שרק תרחיק את האנשים ממני ולבין מציאת שותפים אמיתיים ליומרה שלי, שלנו ולייצר מערכת שבה אנחנו נדרשים להיות סוביקטים ולא אובייקטים. אין ספק שזה יומרני אחרי שלושה משמרות של שבוע. אבל אם לא יומרות גדולות, בשביל מה לקום בבוקר בכלל?
ועוד חוויה מעניינת שהיתה לי עם החניכים, שעליהם לא סיפרתי כמעט בכלל בכל המילים האלו. המטפל של הקבוצה שאני עובד איתה, תחום ההתעניינות והתעסקות הטיפולית שלו היא טקסים של תרבויות קדומות כמו האינדיאנים. במהלך החודש sweat lodgeהאחרון בנינו מאין כיפה מעצים שמטרתה להיות מאין סאונה, מה שבאנגלית נקרא גם
שזה בדיוק מה שזה נשמע כיפה שבה מזיעים הרבה - מחממים אבנים ומכניסים אותם לתוך הכיפה הסגורה הרמטית ונהיה חם ממש מהר. אבל החום הוא מתודה ליצירת טקס רוחני שבו מוציאים דברים שסגורים בלב ודרך החוויה הגופנית האינטנסיבית של החום והתופים והשירה והצעקות מייצרים חוויה רוחנית. אחד העניינים שחשוב לציין הוא שבאחד מהתוכניות של טיפול בשטח בארצות הברית , לא זאת שאני עובד בה,שני נערים מתו בתוך אחד כזה כי הם לא שתו מספיק, אז אנחנו עשינו את הטקס בלי האבנים המחוממות, אבל היה חם, גם בלי האבנים תאמינו לי. אז אני קצת יספר כי זאת הייתה חוויה מעניינת בשבילי, בעיקר מהמובן האנתרופולוגי של זה, ועל ההבניה של טקס כי אני לא בן אדם רוחני במיוחד, ובמהלך הטקס נקרעתי בין הרצון שלי להשתתף בטקס באמת, ובאמת ניסיתי, לבין היותי מדריך והאחריות שהייתה לי על הדברים שאני אומר בתוך הכיפה, לבין היותי צופה על הטקס ומנסה להבין את המטרה האמיתית מאוחרי המעשים של המטפל, שוב מהמקום האנתרופולוגי יותר. אבל נחזור לטקס ואז אני יספר קצת על המחשבות שלי עליו. בכל מקרה, מכניסים את תשעת החניכים, אותי ואת המטפל של הקבוצה שהוא מנחה את הטקס, וזאת כיפה קטנה וצפופה ובמרכזה מאין בור להניח בו את האבנים הלא מחוממות. והמנחה אומר לנו שעלינו לברך כל אבן כשהיא נכנסת לתוך הכיפה בברכה - ברוך הבא סבא, ברוכה הבאה סבתא, כיוון שהאינדיאנים מאמינים במורשת הנמצאת בכל דבר בטבע ושהם נצר של מה שקיים ולא רק של אנשים ולכן יש מקום לכל דבר בעולם ויש להעריך אותו בשל כך. ולכל עניין קטן הייתה סמליות גדולה - הכיוונים של הכיפה והבחירה של כל חניך לשבת בכיוון מסוים, והצבעים שהתנוססו על הדגלים שבכל כיוון וכו. והמטפל המשיך לפרשן לנו את המשמעויות הנסתרות בכל עניין קטן, ואפילו על המשמעות של עכביש שנמצא בתוך הכיפה איתנו במהלך הטקס ואת מה שהעכביש מסמל בתרבות האינידאינת. בעיני זה היה נשמע קצת כמו זיוני שכל, אבל כנראה שזה מהמקום הסקפטי הבסיסי שלי. בכל מקרה מה שהיה מעניין במהלך הטקס עצמו היה האופן שבוא הוא התרחש, אז נחזור לזה. היו ארבעה סבבים שבין לבין יצאנו מהכיפה ושתינו מלא מים, מלא. הכיפה חשוכה לגמרי, ואתה יכול לפתוח ולסגור את העיניים וזה בכלל לא משנה, שזה היה ממש מגניב. בכל סבב יש שאלה מרכזית ואליה החניכים או יותר נכון לומר, כלל המשתתפים בטקס מגיבים אליו. בסבב הראשון השאלה הייתה - "מתי בחיים שלך הפסקת לשיר?" והתחלנו לשיר בלי מילים, הוא ביקש מאין לנסות פשוט להוציא צלילים מהגרון ולהוציא הכל. וכולם שיתפו פעולה ושרו, כל אחד בקצב שלו, בסולם שלו, אבל לא שירים, אלא יותר קריאות קצובות -אום, אום וכאלה. ואז הוא ביקש מאיתנו, באופן רנדומלי וחזק או חלש כפי שאנחנו רוצים להגיד דברים שחסרים שלנו בחיים. וחלק מהמילים היו בצעקות וחלק בלחש פשוט לפי מה שהמשתתפים בטקס רצו והרגישו. ויצאנו וחזרנו לסבב שני שבו השאלה הייתה "מתי בחיים שלך הפסקת לרקוד?" והוא ביקש מאיתנו לצעוק או ללחוש בהתאם למה שאנחנו מרגישים לאפשר לפינות הנסתרות של הלב להוציא את הקשיים ואת הפחדים ואת התמודדויות שלנו, ובעיקר את מה שאנחנו רוצים לשחרר מהחיים שלנו. ובזמן הזה החניכים משתפים/צועקים כל מיני מילים - צער, יגון, סמים,כעס וכו. זה היה פלט מאוד חשוב ובעיקר רגשי עבור החניכים שמתעסקים עם נושאים שמאוד קשים להם ונוטים לא להראות את הצדדים האלו שלהם. בשבילי זה היה אולי הסבב היחיד שלא הרגשתי בו כצופה, וניסיתי מאוד לעורר גם בי את הצדדים החבויים, כי גם אני כמו כל אדם מסתיר מעצמי בעיקר הרבה דברים שקיימים אצלי. הרבה מחשבות התעוררו אצלי לגבי החצי שנה האחרונה שלי בארץ ועל נועם. הרגשתי שיש מקום ליגון כנה אחרי שהרבה זמן ניסיתי לברוח מלהיות כנה עם עצמי לגבי מה שהתעורר אצלי לכל אורך התקופה הזאת. אין ספק שזה זאת הייתה חוויה רגשית חשובה. הסבב הבא סובב סביב שאלה שהתעוררה אצלי כבר לפני הרבה שנים וגם שמחתי על האינטליגנטיות של השאלה "מתי התחלת להרגיש אי נוחות עם שקט?" במהלך הסבב הוא ביקש מאיתנו לשמור על שקט מוחלט וללכת למקום בראש שנוח לנו בו. המחשבה שעלתה לי בראש הייתה על השיטפון שהיה פעם אחת באלמוג כשהלכתי את הכביש גישה בגשם שוטף - מקשיב לדיסק החדש של בריטני ורוקד להנאתי בגשם ומאושר. החלטתי ללכת לראות את השיטפון וישבתי שם על גדות נחל אוג, שוטף ומלא במים - מחזה מדהים ומרגיע בעוצמות שלו. הוא ביקש מאיתנו למצוא את החיה שתפגוש אותנו שם ולתת לה להוביל אותנו במסע. בשבילי זאת הייתה חוויה מעניינת, והרגשתי בעיקר שאני בשליטה, ופשוט שיש לי את השקט לדמיין ולתת למחשבות שלי להשתולל. חשבתי על גפן, ועל איך שהיא פעם הסבירה לי שהיא לפעמים פשוט רואה וחווה את העולם בריקודים - והם ממשיים בשבילה כמו הרצפה, והשולחן וכו. זה ממש נחמד לאפשר למחשבות לקחת אותך לכל מיני מוקומות בנוחות שכזאת. אני לא זוכר את השאלה בסבב האחרון אבל נדרשנו לצעוק או להגיד בעוצמה שמרגישה לנו נכונה על הדברים שאנחנו מכירים תודה עבורם. זה, בעיקר היה סבב שמחזיר אותנו חזרה אל המציאות.
מבחינת החניכים הטקס היה בשבילם חוויה רוחנית והרבה דברים נפתחו במהלך הטקס שהיו חבויים לחניכים עצמם הרבה מאוד זמן. הם הצליחו לפתוח עם עצמם דברים שלא התמודדו איתם תקופה ארוכה, אני חושב שהשקט היה מעורר השראה בשבילם למצוא פלט. מבחינה אנתרופולוגית אני חושב שההבניה של טקס היא חשובה לנפש של האדם כיוון שיש בזה משהו שמאפשר לך להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר אפילו כשאתה לבד. עצם החזרה על אותם מילים כל הזמן, ומציאת משמעות בכל פרט קטן מאפשרת לך לחוות יד ראשונה את המורשת של הדברים שהיו לפניך. בכל פעם שנכנסנו לכיפה אמרנו - כל יחסי. והכוונה הייתה לעורר בהם, בצורה מילולית, את הקשר של הפרט לכל מה שמחוץ לו, וזה היה בעצם חלק משמעותי מהחוויה עצמה. עצם ההבניה של הטקס היא מה שעוררה בחניכים את הנוחות לאפשר לעצמם את הפלט שהם היו זקוקים לו כל כך והתוכן שהיה מלכתחילה שם אותם במקום חשוף ולכן מתחוך החשיפה, אפשר לחפור יותר לעומק בתוכי העצמי. ועכשיו שאני קורא את מה שכתבתי שוב, אני בעצם מבין שזאת הייתה חוויה אישית שעוררה אצלי הרבה דברים יותר ממה שהבנתי קודם.
ואולי שווה לספר קצת על מה שקורה כשאני לא בעבודה גם. אני הולך ורוכש חברים חדשים, אופה לחם כמעט כל יום, עשיתי מנוי בקיר טיפוס שיש כאן והיום אני אלך לעשות מנוי ליוגה גם. סופש הזה יש כאן פסטיבל רחוב גדול עם הרבה מוזיקה מקומית חיה, ומותר להסתובב עם בירה ברחוב!! מסתבר שזה ממש עניין גדול בשביל האמריקאים כאן. אתמול הייתי עסוק כל היום, בטיפוס, ורקדתי מלא עד שהייתי עייף מת, ואז עוד יצאתי לשתות עם החברה מהבית שאני גר בו. פעם ראשונה בחיים שלי שאני אפילו לא זוכר כמה כסף הוצאתי על אלכהול בערב. אורן אני מתחיל להבין למה אתה מתכוון בתרבות של שתייה שיש לאמריקאים, הכסף נוזל מהכיסים בכל מקרה אז עוד בירה, עוד שניים, עוד ויסקי, מה זה משנה?? אבל היה ממש כיף.
בכל שבוע שאני לא בעבודה פוגש אנשים חדשים מעניינים יותר ומעניינים פחות ואפילו אני כבר מתקרב למצב שאני צריך להתחיל לבחור חברים ולא רק לבלות עם כל מי שמוכן, בהחלט צעד גדול ומשמעותי מבחינת החיים החברתיים שלי. אבל אני חושב שכבר כתבתי מספיק ליום אחד, ואולי לקראת סוף השבוע הזה, אני אכתוב קצת יותר לעצמי על האפשרויות החברתיות הגלומות במציאות הנוכחית, אבל נראה לי שמספיק לעכשיו.
ושוב אני אגיד לכל מי שקורא את הפוסטים האלו - אם יש לכם מה להגיד - תגיבו, אם אתם רוצים שאני יספר על משהו, תשאלו. בינתיים אני משתדל כמה שיותר לכתוב לעצמי את הדברים במחשבה על מה שמעניין אותי, אבל כיוון שהמדיום הזה גם מהווה תחליף למייל קבוצתי, אני יכול לכתוב על כל מיני דברים אחרים אם רק תשאלו.
מרוב התרחשויות כבר קשה לי להבין איפה המחשבות שלי מתחילות ואיפה המעשים שלי מסתיימים, אבל אני צריך לכתוב, אני רוצה לכתוב - אז נתחיל מההתחלה, ומשם נתקדם.
אולי דווקא נתחיל מהסוף בעצם.
לאחר תקופה שאני עובד בשדות החינוך של זרים, סופסוף הייתה לי שיחה מעוררת השראה. שיחה שבה הרגשתי שהשותף שלי לשיחה מבין את הכוונה לא רק הבנה קוגנטיבית, או הבנה של הזדהות אפילו - שיחה מעוררת השראה של שותפים יוצרים פעילים בשיחה שבה למילים יש משמעות אמיתית אחת כלפי השני מתוך מעשים ונסיון ולא מתוך המילים הנבובות הרגילות של כולנו. ההבנה המרכזית שחינוך הוא מעשה של אדם שחובר לאדם אחר מתוך כוונה להיות סוביקט, ולא אוביקט - לעצב את המציאות ולא לתת למציאות לעצב אותו. אולי כדאי שאני אסביר קצת יותר את המקורות של השיחה ובכך נחזור להתחלה.
העבודה שאני עובד בה, למי שעוד לא הסברתי לו את זה - היא תוכנית פרטית אחת מתוך תאגיד חינוך ענק בארה"ב שמפעיל תוכניות חינוכיות דומות ופנימיות בכל הארץ. זהו תאגיד למטרת רווח והוא פועל כך. ומעבר לביקורת הקשה שיש לי על הנושא של ארגון חינוכי למטרת רווח, התוכנית גם קיבלה מעל מאה חניכים במהלך הקיץ ונדרש צוות מאוד גדול כדי לטפל בכל כך הרבה חניכים - היות והסטנדרט הוא מדריך על כל שלושה חניכים, צריך הרבה מדריכים. מצד שני אין להם סבלנות, או רצון להכשיר מדריכים להבין מה הם עושים בשטח עם הילדים ואין להם מסננת אמיתית כיוון שהם צריכים מדריכים כראשים לפרוטוקול יותר משהם צריכים מדריכים, כך שמגיעים אנשים חסרי ניסיון או חסרי הבנה של מהו המעשה החינוכי וכתגובה לכך הם בעצם לא סומכים על המדריכים שלהם והם מייצרים מערכת חוקים נוקשה שבתוכה מדריכים יכולים לפעול כדי שחס וחלילה הם לא יפעילו את שיקול הדעת שלהם. אני אתן כמה דוגמאות שמצאתי שהם רלוונטיות כלפי החניכים או כלפי המדריכים:
בכל יום צוות המדריכים ממלא ניירת בסוף היום כלפי מה החניך עשה באותו יום. הציפיה מאיתנו כשאנחנו כותבים את הניירת (שאף אחד לא קורא ממילא ??) היא שנהיה אובייקטיבים. אוביקטיבים או אוביקטים אני כבר לא בטוח, אבל כששאלתי איך כותבים בצורה "אובייקטיבית" על מעשה חינוכי שתחילתו וסופו באנשים סובייקטיבים - הם ענו שצריך פשוט לכתוב מה הילד עשה במהלך היום בחמש שורות - וכשאמרתי שעצם הבחירה שלי מה להכניס בחמש השורות האלו היא סובייקטיבית, ביקשו ממני להתאמץ בכל זאת להיות אובייקטיבי. והם הוסיפו, שבעבודה הזאת הדבר הכי מסוכן לעשות הוא להתחבר רגשית לתלמידים, כי אנחנו באנו בשביל לעשות את העבודה שלנו ולא להקשר לחניכים. הא, הצחקתם אותי, לעסוק בחינוך מבלי להקשר רגשית - מה אנחנו פס ייצור של חניכים?? כנראה שזה מה שמצופה מעובד במערכת כאן.
במהלך ההכשרה שאנחנו עושים פעם בשבוע אומרים לנו את כל חוקי הלא - אסור לך להיות עם חניך אחד באף רגע (מהחשש שהוא יגיד שאנסתי אותו), אסור לי לקלל ליד החניכים, אסור לי לעשות שום דבר שיסכן את החיים שלהם, ובעיקר כעוזר מדריך אסור לי להפעיל את שיקול הדעת שלי בנוגע למספר עניינים, רק המדריך הראשי מוסמך לקבל כל מיני החלטות בשטח. אבל אף פעם עוד לא ניסו לייצר איתנו חוויות חיוביות - איך מפעילים חניכים, איך מייצרים מוטיבציה חיובית לסיים את התוכנית חוץ מהרצון האישי שלהם ללכת הביתה, דורשים מאיתנו לייצר יחסי מדריך חניך במהלך השבוע שלנו איתם, אבל אין שום הכשרה של כלים. וממספר חברים מהעבודה שדיברתי איתם לא מצליחים לפרוץ את מחסום היצרתיות, כי אין להם שום ניסיון חינוכי מרכזי כדי לעזור להם ואין להם כלים להתמודד עם הסיטואציות שנוצרות. אז איך אפשר לחנך מבלי שיהיה לך את הכלים ואת הדרישה של הממסד שאתה עובד בו להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי.
אין לי ספק שכשאני מנתח את הדברים הללו לעומק ישנם שני אתוסים אמריקאיים מרכזיים ששזורים כאן ומהווים מיקרוקוסמוס למציאות האמריקאית כולה -
1. הפחד של אנשים להשפיע ולשנות משהו אמיתי. בארה"ב כמו בכל מקום אחר שקיימים בו אנשים - שינוי משמעותו לדרוך לאנשים על היבלות, רק שבארצות הברית האתוס הוא שאם אתה משנה במודע את הסטטוס קוו - יש סיכוי טוב שמישהו יתבע אותך. באמת. כיוון שאנשים חיים על הלאוות וכסף שלא קיים וכנראה גם לא יהיה קיים לעולם, כל אחד מחפש לסחוט את השני בכל צורה אפשרית - ואחד הפחדים המרכזיים הוא שמישהו יתבע אותך. ולכן מייצרים מערכות דמה שמרגיעות את האנשים ומאפשרים לאנשים להרגיש שהם משנים המון - מבלי להבין שאי אפשר לשנות צורות מבלי לשנות את התוכן המהותי - את האתוס עצמו
2. החלום האמריקאי - האינדווידואליות הקיצונית שמוסווית לעיתים על ידי פטריוטיות נבובה ואפילו גם את זה כבר קשה למצוא בקרב תושבי הערים, אלא בעיקר באנשי הכפר, נקרא להם. האינדווידואליות של האנשים כל כך קיצונית, שאנשים גם איבדו את היכולת לראות את ההשפעה שלהם, את מה שהם מייצרים במציאות - והם נותנים לזה שם שהוא החלום והמופת של
the American way כולנו -
הם הצליחו להפוך את המוטו הזה למופת שכל מהותו שכפרט אין לך משמעות, כי מי שמצליח מצליח ומי שלא - נדפק. והמסקנה של האנשים היא שהם יכולים להסתגר בפינת המעשים הטובים שלהם ולא לנסות להיות יצירתי, או חס וחלילה להיות סובייקטיבי - כי עלולים לתבוע אותך.
בשיחה המשמעותית שהייתה לי עם החבר מהעבודה ושמו סטיבן -הוא אמר לי שלפעמים יש תחושה שעם החניכים אנחנו לוקחים חזיר מלוכלך מהדיר, מנקים אותו קצת כדי להראות לכולם החזיר נקי, ושולחים אותו חזרה לדיר החזירים, מבלי שהוא יבין שתפקידו הוא לא רק להשאר נקי, אלא לנקות את דיר החזירים, או לעזוב אותו. זה ממש אמר הכל בשבילי.
אך לאחר שסיפרתי כל כך הרבה, נכנס לכאן העניין של יומרה ויוהרה - מה תפקידי בכל הסיפור. ובכן, אני יכול לומר בכנות, שניסיון שלי בתנועה לימד אותי שאני חייב להקשר לחניכים שאני עובד איתם, גם אם זה "בניגוד לחוקים", ושאני חייב להיות יצירתי בכל יום, ולהראות לחניכים מה המשמעות של שינוי, ובעיקר שאם אני, בחיים שלי מושא ראוי לחיקוי, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לדבר אמת ולשקף להם את המעשים שלהם מהמקום הזה. וכך נראה השבוע שלי.
ואולי זאת הקארמה הטובה שמשחקת תפקיד כפי שאמרו לי אנשים חשובים -ואני הייתי קורא לזה עיצוב המציאות, אבל אני בניגוד לכל המדריכים האחרים שאני עובד איתם לפחות, עובד כבר שלושה משמרות עם אותם חניכים ועם אותו צוות (באמת שאין אף צוות מדריכים אחר, או אף עוזר מדריך שנהנה מעקביות ככ גדולה). אבל אני יכול להגיד שלמרות כל הביקורת הזאת, אני זכיתי לעבוד בצוות מדריכים שמבין מהותית את מה שאני אומר ושואף לייצר שינוי משמעותי בחניכים, בגבולות המציאות של החוקים של הממסד, והם מאפשרים לי מספיק מקום להיות יצירתי, ולעקם את החוקים מספיק כדי שנהיה כולנו בגבולות החוקים, אבל גם להנות עם החניכים, להקשר רגשית, ולהיות סובייקטיבים, כי אנחנו דואגים לדבר אחד עם השני, לעבד את החוויות שלנו עם החניכים יחד ולנסות לייצר תמונה יותר מורכבת של החניכים - אגב, דבר שאין שום דרישה כלפיו. יש ככ הרבה דרישות מאיתנו לעבד את החוויות שלנו עם החניכים על הנייר כל יום, אבל צוות המדריכים לא נדרש לשוחח אחד עם השני ולו פעם אחת במהלך השבוע, אלא בסוף השבוע עושים אחד לשני "שיפור שימור" בשלוש משפטים.
אבל כל מה שרציתי להגיד הוא, שאני באמת נהנה כבר מהעבודה. כי מצאתי שיש לי את היכולת לעורר השראה בקרב האנשים שאני עובד איתם על איך הם יכולים לייצר חוויות מעניינות וחדשות לחניכים ולשבור את השגרה כל שבוע מחדש.
וכשאני מסיים את ליין המחשבות הזה, המחשבה המיידית שבאה לראש הוא על הגבול הדק שבין יוהרה ויומרה. ואני מתכוון יומרה במובן החיובי של המילה, השאיפה ליצור משהו חיובי, לשנות את המציאות עצמה דורשת יומרה. אך אני כותב את המילים האלו ואני מנסה למצוא בתוך עצמי את הגבול שבין היהירות שלי, שכעובד חדש אני מייצר ביקורת כל כך טוטאלית מתוך הרושם שנוצר ואני כל כך בטוח שאני צודק, שאולי אני פשוט מחפש עוד אנשים שחושבים כמוני במקום לשמוע מה יש למערכת להגיד בתגובה לביקורת שלי ולנסות להבין את המערכת במקום להיות ככ ביקורתי. אבל, אני מרגיש שהתשובות של "המערכת" הן בעיקר תשובות שמגיעות מתוך זה שהם לא סומכים על שיקול הדעת שלי בשטח, ואני לחלוטין מבין למה, כי אני רואה שיש הרבה מדריכים בשטח שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם בגלל שהם חסרי ניסיון או עם הרבה ניסיון אבל מטומטמים, שזה יותר גרוע כמובן. מצד שני, אני לא אומר את המילים האלו מתוך כוונה לזרוק אותם באוויר, ולעזוב. אני ממש מתכנן להשאר שם כמה שאני יכול וכמה שיהיה להם עבודה בשבילי, אבל מתוך היומרה לעורר השראה בקרב האנשים שאני עובד איתם ואולי ליצור את מה שאני מאמין שיהיה לחניכים יותר טוב. הסכנה היא בלא להביחין בתוך עצמי בגבולות שבין היהירות שלי שרק תרחיק את האנשים ממני ולבין מציאת שותפים אמיתיים ליומרה שלי, שלנו ולייצר מערכת שבה אנחנו נדרשים להיות סוביקטים ולא אובייקטים. אין ספק שזה יומרני אחרי שלושה משמרות של שבוע. אבל אם לא יומרות גדולות, בשביל מה לקום בבוקר בכלל?
ועוד חוויה מעניינת שהיתה לי עם החניכים, שעליהם לא סיפרתי כמעט בכלל בכל המילים האלו. המטפל של הקבוצה שאני עובד איתה, תחום ההתעניינות והתעסקות הטיפולית שלו היא טקסים של תרבויות קדומות כמו האינדיאנים. במהלך החודש sweat lodgeהאחרון בנינו מאין כיפה מעצים שמטרתה להיות מאין סאונה, מה שבאנגלית נקרא גם
שזה בדיוק מה שזה נשמע כיפה שבה מזיעים הרבה - מחממים אבנים ומכניסים אותם לתוך הכיפה הסגורה הרמטית ונהיה חם ממש מהר. אבל החום הוא מתודה ליצירת טקס רוחני שבו מוציאים דברים שסגורים בלב ודרך החוויה הגופנית האינטנסיבית של החום והתופים והשירה והצעקות מייצרים חוויה רוחנית. אחד העניינים שחשוב לציין הוא שבאחד מהתוכניות של טיפול בשטח בארצות הברית , לא זאת שאני עובד בה,שני נערים מתו בתוך אחד כזה כי הם לא שתו מספיק, אז אנחנו עשינו את הטקס בלי האבנים המחוממות, אבל היה חם, גם בלי האבנים תאמינו לי. אז אני קצת יספר כי זאת הייתה חוויה מעניינת בשבילי, בעיקר מהמובן האנתרופולוגי של זה, ועל ההבניה של טקס כי אני לא בן אדם רוחני במיוחד, ובמהלך הטקס נקרעתי בין הרצון שלי להשתתף בטקס באמת, ובאמת ניסיתי, לבין היותי מדריך והאחריות שהייתה לי על הדברים שאני אומר בתוך הכיפה, לבין היותי צופה על הטקס ומנסה להבין את המטרה האמיתית מאוחרי המעשים של המטפל, שוב מהמקום האנתרופולוגי יותר. אבל נחזור לטקס ואז אני יספר קצת על המחשבות שלי עליו. בכל מקרה, מכניסים את תשעת החניכים, אותי ואת המטפל של הקבוצה שהוא מנחה את הטקס, וזאת כיפה קטנה וצפופה ובמרכזה מאין בור להניח בו את האבנים הלא מחוממות. והמנחה אומר לנו שעלינו לברך כל אבן כשהיא נכנסת לתוך הכיפה בברכה - ברוך הבא סבא, ברוכה הבאה סבתא, כיוון שהאינדיאנים מאמינים במורשת הנמצאת בכל דבר בטבע ושהם נצר של מה שקיים ולא רק של אנשים ולכן יש מקום לכל דבר בעולם ויש להעריך אותו בשל כך. ולכל עניין קטן הייתה סמליות גדולה - הכיוונים של הכיפה והבחירה של כל חניך לשבת בכיוון מסוים, והצבעים שהתנוססו על הדגלים שבכל כיוון וכו. והמטפל המשיך לפרשן לנו את המשמעויות הנסתרות בכל עניין קטן, ואפילו על המשמעות של עכביש שנמצא בתוך הכיפה איתנו במהלך הטקס ואת מה שהעכביש מסמל בתרבות האינידאינת. בעיני זה היה נשמע קצת כמו זיוני שכל, אבל כנראה שזה מהמקום הסקפטי הבסיסי שלי. בכל מקרה מה שהיה מעניין במהלך הטקס עצמו היה האופן שבוא הוא התרחש, אז נחזור לזה. היו ארבעה סבבים שבין לבין יצאנו מהכיפה ושתינו מלא מים, מלא. הכיפה חשוכה לגמרי, ואתה יכול לפתוח ולסגור את העיניים וזה בכלל לא משנה, שזה היה ממש מגניב. בכל סבב יש שאלה מרכזית ואליה החניכים או יותר נכון לומר, כלל המשתתפים בטקס מגיבים אליו. בסבב הראשון השאלה הייתה - "מתי בחיים שלך הפסקת לשיר?" והתחלנו לשיר בלי מילים, הוא ביקש מאין לנסות פשוט להוציא צלילים מהגרון ולהוציא הכל. וכולם שיתפו פעולה ושרו, כל אחד בקצב שלו, בסולם שלו, אבל לא שירים, אלא יותר קריאות קצובות -אום, אום וכאלה. ואז הוא ביקש מאיתנו, באופן רנדומלי וחזק או חלש כפי שאנחנו רוצים להגיד דברים שחסרים שלנו בחיים. וחלק מהמילים היו בצעקות וחלק בלחש פשוט לפי מה שהמשתתפים בטקס רצו והרגישו. ויצאנו וחזרנו לסבב שני שבו השאלה הייתה "מתי בחיים שלך הפסקת לרקוד?" והוא ביקש מאיתנו לצעוק או ללחוש בהתאם למה שאנחנו מרגישים לאפשר לפינות הנסתרות של הלב להוציא את הקשיים ואת הפחדים ואת התמודדויות שלנו, ובעיקר את מה שאנחנו רוצים לשחרר מהחיים שלנו. ובזמן הזה החניכים משתפים/צועקים כל מיני מילים - צער, יגון, סמים,כעס וכו. זה היה פלט מאוד חשוב ובעיקר רגשי עבור החניכים שמתעסקים עם נושאים שמאוד קשים להם ונוטים לא להראות את הצדדים האלו שלהם. בשבילי זה היה אולי הסבב היחיד שלא הרגשתי בו כצופה, וניסיתי מאוד לעורר גם בי את הצדדים החבויים, כי גם אני כמו כל אדם מסתיר מעצמי בעיקר הרבה דברים שקיימים אצלי. הרבה מחשבות התעוררו אצלי לגבי החצי שנה האחרונה שלי בארץ ועל נועם. הרגשתי שיש מקום ליגון כנה אחרי שהרבה זמן ניסיתי לברוח מלהיות כנה עם עצמי לגבי מה שהתעורר אצלי לכל אורך התקופה הזאת. אין ספק שזה זאת הייתה חוויה רגשית חשובה. הסבב הבא סובב סביב שאלה שהתעוררה אצלי כבר לפני הרבה שנים וגם שמחתי על האינטליגנטיות של השאלה "מתי התחלת להרגיש אי נוחות עם שקט?" במהלך הסבב הוא ביקש מאיתנו לשמור על שקט מוחלט וללכת למקום בראש שנוח לנו בו. המחשבה שעלתה לי בראש הייתה על השיטפון שהיה פעם אחת באלמוג כשהלכתי את הכביש גישה בגשם שוטף - מקשיב לדיסק החדש של בריטני ורוקד להנאתי בגשם ומאושר. החלטתי ללכת לראות את השיטפון וישבתי שם על גדות נחל אוג, שוטף ומלא במים - מחזה מדהים ומרגיע בעוצמות שלו. הוא ביקש מאיתנו למצוא את החיה שתפגוש אותנו שם ולתת לה להוביל אותנו במסע. בשבילי זאת הייתה חוויה מעניינת, והרגשתי בעיקר שאני בשליטה, ופשוט שיש לי את השקט לדמיין ולתת למחשבות שלי להשתולל. חשבתי על גפן, ועל איך שהיא פעם הסבירה לי שהיא לפעמים פשוט רואה וחווה את העולם בריקודים - והם ממשיים בשבילה כמו הרצפה, והשולחן וכו. זה ממש נחמד לאפשר למחשבות לקחת אותך לכל מיני מוקומות בנוחות שכזאת. אני לא זוכר את השאלה בסבב האחרון אבל נדרשנו לצעוק או להגיד בעוצמה שמרגישה לנו נכונה על הדברים שאנחנו מכירים תודה עבורם. זה, בעיקר היה סבב שמחזיר אותנו חזרה אל המציאות.
מבחינת החניכים הטקס היה בשבילם חוויה רוחנית והרבה דברים נפתחו במהלך הטקס שהיו חבויים לחניכים עצמם הרבה מאוד זמן. הם הצליחו לפתוח עם עצמם דברים שלא התמודדו איתם תקופה ארוכה, אני חושב שהשקט היה מעורר השראה בשבילם למצוא פלט. מבחינה אנתרופולוגית אני חושב שההבניה של טקס היא חשובה לנפש של האדם כיוון שיש בזה משהו שמאפשר לך להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר אפילו כשאתה לבד. עצם החזרה על אותם מילים כל הזמן, ומציאת משמעות בכל פרט קטן מאפשרת לך לחוות יד ראשונה את המורשת של הדברים שהיו לפניך. בכל פעם שנכנסנו לכיפה אמרנו - כל יחסי. והכוונה הייתה לעורר בהם, בצורה מילולית, את הקשר של הפרט לכל מה שמחוץ לו, וזה היה בעצם חלק משמעותי מהחוויה עצמה. עצם ההבניה של הטקס היא מה שעוררה בחניכים את הנוחות לאפשר לעצמם את הפלט שהם היו זקוקים לו כל כך והתוכן שהיה מלכתחילה שם אותם במקום חשוף ולכן מתחוך החשיפה, אפשר לחפור יותר לעומק בתוכי העצמי. ועכשיו שאני קורא את מה שכתבתי שוב, אני בעצם מבין שזאת הייתה חוויה אישית שעוררה אצלי הרבה דברים יותר ממה שהבנתי קודם.
ואולי שווה לספר קצת על מה שקורה כשאני לא בעבודה גם. אני הולך ורוכש חברים חדשים, אופה לחם כמעט כל יום, עשיתי מנוי בקיר טיפוס שיש כאן והיום אני אלך לעשות מנוי ליוגה גם. סופש הזה יש כאן פסטיבל רחוב גדול עם הרבה מוזיקה מקומית חיה, ומותר להסתובב עם בירה ברחוב!! מסתבר שזה ממש עניין גדול בשביל האמריקאים כאן. אתמול הייתי עסוק כל היום, בטיפוס, ורקדתי מלא עד שהייתי עייף מת, ואז עוד יצאתי לשתות עם החברה מהבית שאני גר בו. פעם ראשונה בחיים שלי שאני אפילו לא זוכר כמה כסף הוצאתי על אלכהול בערב. אורן אני מתחיל להבין למה אתה מתכוון בתרבות של שתייה שיש לאמריקאים, הכסף נוזל מהכיסים בכל מקרה אז עוד בירה, עוד שניים, עוד ויסקי, מה זה משנה?? אבל היה ממש כיף.
בכל שבוע שאני לא בעבודה פוגש אנשים חדשים מעניינים יותר ומעניינים פחות ואפילו אני כבר מתקרב למצב שאני צריך להתחיל לבחור חברים ולא רק לבלות עם כל מי שמוכן, בהחלט צעד גדול ומשמעותי מבחינת החיים החברתיים שלי. אבל אני חושב שכבר כתבתי מספיק ליום אחד, ואולי לקראת סוף השבוע הזה, אני אכתוב קצת יותר לעצמי על האפשרויות החברתיות הגלומות במציאות הנוכחית, אבל נראה לי שמספיק לעכשיו.
ושוב אני אגיד לכל מי שקורא את הפוסטים האלו - אם יש לכם מה להגיד - תגיבו, אם אתם רוצים שאני יספר על משהו, תשאלו. בינתיים אני משתדל כמה שיותר לכתוב לעצמי את הדברים במחשבה על מה שמעניין אותי, אבל כיוון שהמדיום הזה גם מהווה תחליף למייל קבוצתי, אני יכול לכתוב על כל מיני דברים אחרים אם רק תשאלו.
