קצת על שפה וצניעות

עברתי שתי תקופות שונות בחיי בעבודתי החינוכית.  התקופה הראשונה, הארוכה והמשמעותית, היא כמובן חיי בתנועה.  חדור ברצון עמוק לשנות את החיים של האנשים סביבי, ניסיתי לעצב את האופק החינוכי עבור חניכיי הידיעה העמוקה של מה נכון בשביל אנשים אחרים.  התקופה השניה, הייתה בשהותי בארה"ב בעבודה בתחום של טיפול דרך שטח.  עם השינוי לשפה האנגלית ועם העזיבה המהותית יותר של דרך חיים ברורה ומעוצבת, ניצבתי בפני תהום שבה לא ידעתי להגיד לחניכים שלי מה נכון.  נדרשתי לעצב מחדש את התפיסה החינוכית שלי, ובמקום להגיד לחניכים שלי מה נכון ומה לא נכון, ניסיתי לעצב שדה חברתי ואישי שבו נוח להם לקבל החלטות על עצמם.

אני מחנך אחרת באנגלית ובעברית.  ועכשיו שאני נמצא בשדה זר לחלוטין שבו שתי הגישות הללו רלוונטיות, פחות, אני נדרש שוב להחליט איזה מן מחנך אני, ולמה אני מחנך.  הפער התפיסתי העמוק שבין חניך ל , student  שבין מדריך לinstructor משנה את מה שאני חווה ומה שאני מצפה מחניכים.  אני שואל את עצמי האם אני יכול  בסביבה  הזאת לדרוש מהחניכים לרצות לשנות את העולם, או שמא להסתפק בלרצות לשנות את עצמם? אני רוצה להיות מחנך ומדריך, אך המגבלות שלי בשפה האנגלית מאפשרות לי פחות.  לא בגלל שהאנגלית שלי לא מספיק טובה בשביל לתווך את הדרישות שלי מהחניכים, אלא פשוט כי אני מכיר את עצמי כל כך אחרת בשפות שונות.

אנחנו נמצאים עכשיו בכפר במחוז סיצ'און בשם לה מוסה.  זהו כפר קטן ונידח יחסית, עם נוף מדהים ביופיו סביבנו.  הכפר הוא ברובו עם אוכלוסיה טיבטית, על אף שאנחנו לא נמצאים בטיבט, אך כעם וכתרבות נוודית, הם יצאו לפני שנים רבות מהאיזור המתוחם הנקרא מחוז טיבט.  הכפר נמצא בתנופת בניה רצינית, חלק מהכבישים סלולים וחלק לא.  הזבל נמצא ברחובות, יחד עם ריחות האוכל רחוב, הכבשים והיאקים שורצים במרחב החברתי יחד עם האנשים והכלבים הסוררים.  צפוצי המכוניות הרועשים והמולת הרחוב הסואנת מלווה בתחושת רוגע השורה על הכפר מגגות המנזרים הטיבטים הפרוסים למרגלות ההרים הירוקים.  הנזירים מתהלכים ברחוב בהדרת קודש נונשלנטית, במאין קבלה ברורה של כל הסובבים שזוהי מציאות חייהם.

ובעודי בוהה במה שאני חווה כהתנגשות חזיתית בין מודרניזציה למסורת, בין קדמה לרגרסיה, אני תוהה מה אני חושב שנכון עבורם, ומה נכון לשאול את החניכים.  איפה עובר הגבול בין הרצון לשפר את חיי היומיום שלהם עם מכוניות, מים זורמים ואינטרנט לבין הרצון לשמר דרך חיים ששרדה אלפי שנים.  אני שואל את עצמי למה לחנך את החניכים שלי אל מול המציאות הזאת? האם זה בכלל קשור אליהם והאם צריך להיות להם איכפת?  מה אני מצפה שהם יעשו עם תחושות האי נוחות שאורח החיים שהם נתקלו בו וחוו מעורר בהם?  ואין לי תשובות טובות במיוחד.  אני רוצה לדרוש מהם לעצב דעה, לעצב מציאות, אך המילים הנפלטות מפי הם בסך הכל בליל פוסט מודרני של פרספקטיבות ונראטיבים.  בליל של ניסיונות לבלבל אותם ואולי תוך כדי למצוא בעצמי את התשובות.

ואין לי תשובות בינתיים.  אך יש לי יראת כבוד ותחושת צניעות אל מול החיים של האנשים האלו.

במהלך השוטטות שלנו בכפר, עלינו לנקודת שיא גובה.  ממזרח לנו התנשא לו מן צוק אדום אדום, המתפרס אל עבר האופק.  ממערב, הפסגות האפורות התפרסו אל מעבר לקו האופק והתמזגו עם העננים המעפילים לכדי יחידה אחת.  מצפון לנו הכפר, על גגותיו העשויים פח ועץ והמנזרים המנצנצים באופיים הטיבטי הייחודי.  ומדרום לנו נמצאה חווה חקלאית קטנה המגדלת מספר חיות מצומצם ושני חקלאים הפרוסים על הדשא ליד, מפטפטים וחולמים בהקיץ.  וכששוב מצאתי את עצמי מנסה לדמיין אם הם חולמים על מה נמצא מעבר להרים או על מה טומן לו המחר, החלטתי להניח לזה להיות, ולהנות מהעובדה שאני נמצא במקום שאולי אני לא אשנה אותו, אבל אני יכול לאפשר לו לשנות אותי.

נראה אם זה יצליח.