me

me
me

Search This Blog

Sunday, October 17, 2010

קצת על געגוע

עברית זה געגוע
מאיר אריאל זה געגוע
חומוס אמיתי זה געגוע.
חום שמציף אותך כשאתה רק פותח את הדלת זה געגוע.
חניכים זה געגוע.
המילה חניכים זה געגוע.
להגיע הביתה לבית מלא אנשים זה געגוע.
מדבר זה געגוע.
ולא שאין את הדברים האלה כאן.
את כולם יש, זמין, נגיש, יומיומי, קיים במלוא ממשותו, אבל זה עדיין חסר. משהו בזה הוא לא מה שאתה מכיר. זה לא במגע, או במראה, זה לא במילים עצמם או באנשים, זה ביכולת של כל החושים לחוות בו זמנית את היומיום. את הדברים הקטנים שהם המכלול.
מוזר, פעם ראשונה שאני חווה את זה בכל העוצמות. בעצם, זה שקר. זה שם כל הזמן, אבל פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להיות בזה, לשהות בתחושה הזאת לרגע אחד ולא לתת לו לחלוף. לא להתכחש, לא לדלג, לא לעטוף את עצמי בקיים, אלא להיות בזה ולתת לזה להיות. פשוט ככה.
לעזוב הכל וללכת. זאת הייתה המחשבה, זאת הייתה הכוונה. אבל איך משאירים כל כך הרבה מאחור, וגם לוקחים את זה איתך לכל מקום. איך לוקחים את כל התובנות הקשות האלו שצברתי לאורך שנים של עבודה ולא מתכחשים אליהם, נושאים אותם איתך לכל מקום? אין לי ספק שמי שאני קיים בזכות הגעגועים האלו, אבל איך בכל זאת מאפשרים להם להתקיים כשמנסים לעשות משהו חדש ורחוק ככ?
האמת שזה פשוט, מאפשרים לכל מי שאני להיות. שוהים בזה עוד רגע נוסף, וזוכרים את הכל כסיפור חיים של העצמי. ונותנים לאנשים החדשים, למקומות החדשים, לחוויות החדשות להצבע בכל הצבעים שצברתי במהלך חיי. ואז שוהים בחוויה החדשה הזאת עם הצבעים שנוספו לאחרונה, ומביטים בתמונה החדשה הזאת שלי.
ונהנים.
אני בטוח שזה היה מהלך נכון בשבילי לבוא לכאן. לא כי ככה היה כתוב שיקרה, ולא כי גרמי השמיים הביאו אותי לכאן, אלא פשוט כי רציתי, פשוט כי חשבתי שזה יהיה לי נכון. והרי מה זה נכון, מה זה טוב? זה לא קיים אובייקטיבית פשוט ,ואני, המטלה שלי, זה להשיג את זה. זה כולל לעבור דרך החוויות המלאות האלו, לחצוב את הדרך החדשה שלי ולראות מה ייצא, ואם הדרך בנתה אותי מחדש, אחרת, עשיר יותר, מלא יותר, תוצר של השילוב בין הכוונה המקורית והדרך. וזה עובר גם דרך הגעגוע.
מי אני היום ומה הכיוון שאני הולך בו? האמת שאני עוד לא בטוח, ואני חושב שזה גם חלק מהתהליך... זה מצחיק כי עזבתי את כל מה שהכרתי מאחורי כי הרגשתי שאין לי מספיק בטחונות במציאות, לא ידעתי מה הכיוון. ועכשיו, דווקא חוסר הכיוון הוא מה שאני מחפש, לא לדעת ולשהות בזה. מאוד דומה לגעגוע. הגעגוע הוא למוכר, לבטחונות, אבל הכיוון שאני דורש מעצמי הוא הפוך. הכיוון הוא להשאיר את הכל מאחורי, ולראות מה ייצא..
ואז הגעגוע הופך לכלי, לאבחן דרכו את הרצונות שלי. ואני נשאר כאן לבינתיים, לא יודע לכמה זמן, לא יודע אם כאן בכלל קשור לגיאוגרפיה. הכאן שאני מדבר עליו, זה המקום שבו אני נמצא עם עצמי, שוהה בגעגוע, שוהה במחסור בבטחונות.
שוהה.
זה הוצף כשראיתי שיש מופע מחווה לרישומי פחם, אלבום של מאיר אריאל שאני מאוד אוהב. אלבום שמשוחח עם הקשיים של העצמי, של החיפוש, של העבודה הקשה שנדרשת מאיתנו ביומיום.
אני יסיים באחד השירים האהובים עליי באלבום ואני לא יכול להתחיל להסביר כמה רבדים יש בשיר הזה, וכמה צריך ללמוד כדי להכיר בכל הרבדים האלו, אבל בסוף הלימוד והקושי יש את ההכרה בקושי. ויש בזה משהו מנחם.
בעצם שניים:
מומלץ לשמוע עם המוסיקה.

סאוחתו אעפעס

מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל



זיבלת, חרשת, תיחחת, עיגלת
זרעת, השקית, קילטרת, גידלת
קצרת, אספת, ארזת, שיווקת
ולא קיבלת מחיר -
אין ממה להחזיר,
אין עם מי להזדיר
ואין למי להזביר...
רק אל תלך הביתה באמצע היום
אל תיקח את האקדח ואל תמצא מקום
אל תעשה רושם נורא ואיום
אל תלכלך כל-כך ותעלם פתאום,
שינקו אחריך אלמנה ויתום...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה לחשוב על מישהו ברגעים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...

הבטיחו לשלוח, התחילו למרוח
היית נינוח, הוסיפו למתוח
נסית לשכוח, הוספת לבטוח
ולא עמדו במילה -
איך חברה משכילה
את עצמה מפלילה
ואותך משפילה...
רק אל תחזור הביתה עמום וקודר
אל תפגוש את האשה כעוס ומחרחר
אל תצעק עליה, פוגע ודוקר
אל תקיא עליה מיץ של מישהו אחר
ואל תרביץ לה עד שתיפול ותישבר...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לרחם על כל המשכילים
האלה.
האמן לי,
האמן לי...

ויתרת לחבר'ה, ויתרת בבית
ויתרת בחורף, ויתרת בקיץ
עד שנותרת כרבע זית -
ולא הבנת עד כאן
שאתה סתם פחדן,
סתם חנפן נחמדן,
סתם זייפן מתמרחן...
רק אל תחזור הביתה כבד ושיכור
אל תתחיל לחתוך, לזרוק, לקרוע ולשבור
אל תכה את הילדים, על מי אתה גיבור
אל תשחית מקום אליו תרצה לחזור
ואל תוסיף דברים שלא תרצה לזכור...
הואיל
וזה לא יועיל
ממילא.
נסה גם לותר על כמה ממרחים
מאלה.
האמן לי,
האמן לי...


חית הברזל

מאיר אריאל
מילים ולחן: מאיר אריאל
קיים ביצוע נוסף לשיר זה



תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

בשנת אחת לבלטשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב

חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו...מעולמנו...

תקופת המתכת, עידן הברזל
הזו הרביעית שראה דניאל
בחזיונות לילה אז בבבל
האם זה עכשיו שוב מתגלגל...?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה

מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...


Wednesday, September 29, 2010

my recent visit to the zoo

well, i was bored of looking for educational jobs, cause i think i have applied already to every outdoor educational job on the globe by now. so i started looking for something different i could do. i stumbled upon an ad for a blog content writer position, and i decided to apply. what the heck i thought, i have a blog, i like to write. i wonder if anybody would appreciate my writing? as a testing assignment i was to write about zoos that care for giraffes. so i gave it a try.
tell me what you thought:

Trying to reach the tallest cupboard in my kitchen for a pan, I was once again confound by my 5 foot stature. While struggling once again to come to terms with my magnitude, I stumbled upon an ad for the local zoo. Promoting the Giraffe as their new highlight, the ad had stated several interesting facts that made me ponder about being on the opposite side of the “height equasion”. Born at 6 feet, and arriving 18 feet at maturity, made everyone of my 5 feet jealous, and each of my 2 feet to walk to the car and drive to the zoo. I thought to myself – maybe I’ll never be 18 feet tall, but at least I would see something that might pacify my envy (or maybe amplify it, I suddenly thought on the way, but I was going nonetheless.)

Arriving at the zoo, I paced 742 steps to reach the giraffes, and I couldn’t help but think – they would have done it with a quarter of the amount of steps. So that would be… and by the time I finished calculating, I had started to read the sign about the giraffes, and forgot about my fruitless calculation attempt. I went on to learn about these elegant creatures that stood in front of me. The sign had said: “The name giraffe is derived from the Arab word "Xirapha," which means "the one who walks very fast” Damn it, I thought, just rubbin’ it in aren’t they? I read on through the endless facts stating the measurements of “the one who walks very fast”, looking for a defect in its 27” tongue, or its ability to fall into deep sleep in 5 minutes . Anxiously, I read through, hoping that there could be something bad in being so tall, but I guess my covetousness had already taken its toll on my approach. Deprived of my one true wish to appease my emotions I went home unsatisfied to say the least.

A couple of days later, I shared my recent zoo adventure with a close friend. I was finally reminded that even though there are supposedly no shortcomings to being so tall, the giraffe was stilled confined to a cage in a zoo. I, on the other hand, could just take a stool to reach my pans, in my unconfined, unconstrained, unrestricted home.

I was relieved. It was better to be 5 foot free.

Saturday, September 25, 2010

קצת על הקושי לכתוב


נהיה יותר קשה לכתוב.
ולא בגלל שחסרים לי מחשבות בראש שמלוות אותי בכל יום.
יכולתי לכתוב קצת על אבטלה, ועל התחושה המורבידית כמעט של לקום בבוקר בלי מטרה.
יכולתי לכתוב קצת על מערכות יחסים ועל איך שאני מרגיש שאני משחק בתוך מבוך בחיים של אנשים אחרים.
יכולתי לכתוב קצת על הערכה מחודשת למוסיקה. על איך שככל שאתה שוקע בתוך עולם חדש ופרסקטיבה אחרת התפישה משתנה, ואיתה אפילו הצלילים, המלודיות, המקצבים נשמעים אחרת.
אבל אני לא רוצה לכתוב על כל אחד מהדברים האלה.
עוד לא החלטתי למה.
אני יחשוב על זה עוד קצת.

בזוית של 24 מעלות בדיוק משמאלי הגיטרה שקניתי לפני חודשיים וחצי מונחת, בודדה ומיותמת. ערימת הבגדים שנערמת על הכורסא שקיבלתי ואני אצטרך להחזיר אולי יום אחד. ארון המתמלא לו לעיתו בפריטים שמנסים להגדיר את הזהות שלי מחדש. קצת מהאני שהגיע לארץ זרה לפני כמה חודשים, קצת מהאני שעדיין לא מרגיש בנוח לקנות בגדים והולך לחנות יד שניה וקונה ג'ינס שלא בדיוק מתאים אבל בחמש שקל למי איכפת, וקצת מהאני שקונה ג'ינסים של קלווין קליין, כי אני רוצה פעם אחת בחיים להיות אחד מאלה. עוד לא החלטתי עם מה הכי נוח לי.
נראה לי בשביל זה אני פה לא?
ואולי אני לא כותב על כל אלה, כי זה לא מה שמטריד אותי באמת כרגע.
אני אצטרך להחליט בקרוב על הצעד הבא. לבינתיים אני אתמהמה וכהרגלי אנסה לא לחשוב על יותר מדי, ואתן לרג'ינה היקרה, המתנגנת ברקע, להסיח את דעתי שוב.
קצת על משפחה, קצת על בדידות, קצת על תודעה פוליטית, והפעם קצת על שום דבר מעניין במיוחד.
אבל אולי זה יתפתח בהמשך למשהו. למדתי כבר שכשמגיע הרגע להחליט, אני מחליט. ואז אני לא אתמהמה

חבר ביקש שאני אתחיל להעלות גם תמונות.
נראה מה אני יצליח להביע בלי מילים...
זיגי

Friday, September 24, 2010

a political conscience in a foreign land

Well, I’ve been writing in English a bit lately and I feel like having a go at it in English this time. I hope I’ll be able to express myself in the same manner as I have before.

I have thought allot about what to write this time because there are currently two simultaneous streams of thought in my mind. One is more of the past and present state of society as a whole. Throughout my recent travels around the world my perspective has grown from the micro to the macro and my readings have been according to that stream of thought. But on the other hand my timely return to what I have grown to call home in North Carolina has brought me back to my own personal perspective of the MY future which is at the current time unknown.
But I will start with what is more of a burden to me lately - the current state of the society I have been residing in - the United States of America, "LAND OF THE FREE", and the similarities I have learned to acknowledge to the far away home of Israel. And I don't think my analysis can at all be separated from my state of mind of an unknown future.
I have just recently finished writing to an author I very much appreciate. I was finally capable of wording one of the main reasons I decided to leave everything I have known my whole life behind and come here: " Four months ago I decided to leave a constant struggle in my life behind and moved to the USA. The main reason I moved was that I had a desire to see with my own eyes an America that wasn’t filtered through Hollywood movies or CNN broadcasting, and to better understand the culture that had been such a major influence on me as an American born Israeli Zionist. So instead of moving to New York, which is what is expected of every Israeli moving to America, I moved to Asheville North Carolina, maybe the only place in world that doesn’t have a major Israeli population." What I found out is that I can’t leave that struggle behind...

I think for the first time I can start writing about my initial conclusions. If I were to title a book about my observations here in the US it would be: "A State of Debt - A State of Fear". The constant struggle for the common person here is to pay off the debt they have collected through their years. What I had naively thought of as basic needs that must be insured for any citizen of a modern state, here in America are a constant financial burden. Paying thousands of dollars annually for health and education, my friends all live in fear of their debts to the bank, to the government and what gradually becomes - to society. And although this is such a basic notion for anybody part of the American culture, what it produces is people who live in constant fear. Although I have yet to understand the minuscule details of this society, and although I still have much to learn in order to scientifically prove my point, I still have a strong conviction of this fact to be a truism.

But my true worries are not about the debt and the fear, for they have now become by-products almost, even though they are the roots of the problems. When a society has learned to defend its biggest defects and camouflage it as the highest values achievable the demagogy of it leaves a mass of people confused. Having an empty bank account, that can be filled magically by non-existent money, and a credit collector that will one day try to bite them in the ass, is just one example of many . The financial debt and sociological fear, have left people unaware of this phenomenon to be so vast. The constant message portrayed in all forms of media that “it’s their fault, and that if they work hard enough, they’ll be successful.” makes people direct their anger toward themselves or towards a notion they sometimes call god, instead of seeing what’s going on in their neighbor’s yard. I recently saw a movie called the Blind Side. In the movie, Sandra Bullock – an all American, republican, suburbia living mama, adopts a black, overgrown teenager. And the whole family falls in love with him, and he succeeds in football, and gets a college scholarship and blah blah blah, and in the end they tell us it was based on a true story. Even though the movie personally made me cry at the end (yeah, I’m a sucker for bad romantic movies), I felt disgusted. This movie was reaffirming everything that was wrong. Selling us a single success story doesn’t indicate the rule, it is the exception. I know how all this might sound as almost a childish perception of reality attacked by the critics from my right to be complete nonsense – because the “system works, doesn’t it?” and from my left as such a basic observation that it might almost be ridiculed from both sides, but the truth of it is almost overwhelming to me. Living my whole life as critique of modern capitalism never prepared me for the true feelings that arise from a life as an inseparable part of the society I have disregarded as petty and dog-eat-dog.

This fear manifests itself in so many terrible ways that it’s hard to even start laying it down. But I will start with the few I have recently observed. I think the two examples that epitomize these defects to the highest extent are teenagers and religion. I choose these two because of my affinity to these subjects. I have written my observations about a recent student of mine, and therefore I will start with religion. The graphic propaganda I have attached here is an example of one of many that exist in the religious fundamentalist arch-right in the USA today and characterize a larger scale of undercurrents in society.























I cannot begin to explain how infuriated I was by these words and graphics, designed with one intent, to “support Israel”. I felt stick to my stomach after reading this for the first time. And every time after. Who were these people allowing themselves the liberty to be Israel’s supporter? My supporter? These war mongering, primitive thinking, fundamentalists have nothing to do with Israel, why do they choose to name their fowl thoughts and propaganda as “loving Israel”? The deeper I began to search for answers, I found that the answers couldn’t be found only in the realm of religion, and certainly not in my self proclaimed Judaism. The main sensation that I felt underlined in this morally corrupt doctrine, was a manifestation of fear. A fear of progress not even disguised in the politically correct manner that they’re usually sheltered by, but simply put. A fear, that the “all American” deeply Christian “family values” introduced into our “modern” and “western” lives by Disney ethics and Hollywood sensations such as “The Blind Side” might disappear from our world in favor of true human rights, and social equality. A fear that the truth might arise to show us all that the narrative of “ work hard enough and you can succeed”, and most of all, an ethos of freedom, masquerading the inevitable truth that we are servants of our own ineptitude to be free. The only people that benefit from this ethos are the ones selling it to us – the self perpetuating conservative economic powers of today.

I’ll try to explain a bit more the connection I see between the arch-right Christian support of Israel and all American values. Any conservative power today, will try with all its might, to do the one thing it is destined to do – conserve its power. Israel is a small nation of 7 million people, a small dot on the global map, and yet it get’s covered by the media to such a degree that sometimes, ill educated people here in the US tend to think of it as, either plainly stated – much larger than it truly is, or even to some extent as a global power. But the main reason for the coverage is mostly because of the constant deprivation of human rights on Israel’s side ,and of course its special relations with the US. I will not go into why Israel is the main course of ultra left liberal attacks, but is it truly because of the actions that Israel has undisputedly undertaken, or is it a struggle between bigger powers playing on a small scaled field? To my suspicion, there is a mind-baffling struggle between progressivism and conservatism on a global scale. The same people, and their values, that fund a campaign such as “love the Jewish people” have a hidden agenda in Israel to perpetuate a conflict because the very notion of peace and progress will collapse their conservatism, and therefore collapse their power over Israel and more so its media coverage. A constant state of conflict creates a people preoccupied with perpetuating the conflict itself, therefore of a conservative nature. An Israel without conflict is like a fundamental Christian movement without abortion clinics – a people without a cause to fight for. A people not perpetuating conflict might have the leisure to become educated enough to understand the realities in which they live and choose to fight for a different cause – like human rights or social equality. Since Israel is getting all this press, it was just natural for Christian fundamentalists to slip in the shoes of our “savior” since it allows them yet another microcosm in which they are battling for an ultimate good, but by so defeating Israel’s true interests. Any American, church going, republican mama will defend her beloved all American values, just like she will defend Israel to be righteous in this conflict without understanding anything of the true nature of it – because she has connected the two together through church and religion.

This struggle comes to the surface as a struggle between politics, culture and values with an underline manifestation in economics. So why do arch-right Christian movements support Israel? Israel has undergone a process of what is generally named in Israel as –Americanization, mistaken sometimes as globalization. This process is not yet complete but advancing rapidly, and to prove that you can ask any Israeli what life is like without health insurance and he would stare at you with bewilderment due to the fact that such a notion is inconceivable. But still, health insurance prices are rising, and the all American values of privatization are infiltrating the economic system in Israel now for the past 33 years. But not only have the economics changed, the basic fact is that the values have changed too. What are these values that Israel has adopted so fondly? The values of a “Do It Yourself” social economically polarized society, where the poor get poorer, and the rich get richer, or simply put – “the American Way”. Israel has turned from a local European influenced social democratic state to a front of all American, Christian fundamentalist values in the middle east. Or as many Israeli’s wishful thoughts have named it to be the 51st state of America.

What we must understand is that the support we receive from these movements, eloquently naming it “love the Jewish people”, is funding Israel’s destruction, by perpetuating a state of conflict and fear. The notion that Israel will prevail is as empty as the once celebrated notion that, the collapse of the Berlin wall and the end of the Cold War was the beginning of an era in which America will prevail for all eternity. It will not. During the recent Bush era, his support in Israel was backed and based on that notion, a religious one, that Israel deserves a right to exist on religious premise. That is not the reason for Israel to exist, the main purpose for Israel as a nation for all Jews, can exist only when its justification lies in creating a safe and peaceful home for all its citizens and not as a liaison for American values to the middle east. The only way for “Israel to prevail once again” is by creating a genuine peace process and attempting to aspire once again to its long lost ambition to strive towards utopia and reclaim its local, middle eastern- European influenced definition of progress and moral ethics. That path does not go through all American hollow values. It will prevail through hard work to revise the empty words and fruitless goals Israel has set for itself, and revive the standards it once held itself accountable for – Democratic and Jewish. As the saying goes that after the French revolution the national motto was (and still is) “liberty, equality and fraternity”, but freedom went to the west – to America, equality went to the east – to the Soviet Union, and fraternity went to hell. So for Israel – democracy went to the left, and Judaism went to the right, and all we have left is a dream that went all wrong.






Sunday, September 12, 2010

קצת על משפחה

אני חושב שאם הייתי מחלק את השבוע שלי בצרפת לשני חלקים הייתי אומר שהיה את היום הראשון שבו הייתי לבד, זה היה היום שבו עסקתי בלהיות בצרפת. על זה כתבתי כבר לא מעט, ואולי אפילו יותר מדי וננסה עכשיו לאתגר את עצמי קצת יותר ולכתוב על החלק השני שבו סיימתי את הפוסט הקודם. החלק השני היה כל שאר הימים שבהם ביליתי עם המשפחה שלי - אמא, אבא אורן גיל ורז.
אני חושב שהתרגשתי יותר מלראות אותם מאשר לראות את פריז ובורדו, את הנוטר דאם ואת מגדל האייפל ואת הפריזאיים מתהלכים בסטייל מרשים. ואולי זה פשוט לציין את המובן מאליו, אבל מגדלים ומקדשים של פאר מתגדמים תמיד אל מול זכרונות חיים. אנחנו יכולים להטעין את המגדלים והמקדשים במטען הרגשי של חיינו, אבל זה תמיד רק ביחס לאנשים שמרכיבים את חיינו. אני זוכר שחשבתי על ההבדל הגדול שהרגשתי בין ללכת כתייר ברחובותיה ובין מקדשיה העתיקים של פריז וניסיתי להשוות את התחושה לתייר המתהלך ברחובות ירושלים. ואולי ההבדל שהכי תפס את תשומת ליבי היה שלא נשפך דם בשביל הבניינים האלה מעולם. או שאולי יותר נכון לאמר, שמהפרספקטיבה שלי, הדם שנשפך על רחובותיה של פריז הוא דם שכבר התייבש לפני הרבה שנים, ושזאת לא ההיסטוריה שלי בכלל, אז אני לא מזדהה עם הדם "שלהם". אבל למה בכלל החשיבה על הדם שנשפך הוא שמעורר את העוצמות האלו, ועניתי לעצמי שהקורבנות של המציאות בירושלים הם אותם האנשים שמרכיבים את מציאות חיי בהווה ובהיסטוריה. אנחנו תמיד נטעין את המקדשים והמגדלים במטען הערכי של המציאות שלנו, ולכן ההתרגשות שלי הייתה גדולה מלראות את האנשים שהרכיבו את חיי כבר 26 שנה.
ואולי זאת נקודה טובה להתחיל איתה. אמא כל הזמן אומרת שאני כזה ארנן. ומה זה אומר להיות ארנן מבחינתה - עודף ביטחון עצמי כוזב, תפיסה מנופחת של העצמי, והידיעה המתמדת שלא משנה מה, אני אף פעם לא טועה, ואני תמיד צודק. וזה נכון להגיד את זה על עצמי, אבל אני תמיד שואל את עצמי איך זה שבאמת הפכתי להיות כזה? כזה ארנן? וכתבתי על זה קצת, אבל אחד הדברים שלמדתי להכיר בהם בשנים האחרונות זה כמה שאני בעצם דומה למשפחת ארנן. את הביטחון העצמי המנופח, אבל שמאפשר לי להיות בן אדם בטוח בעצמו ולא מודאג לקחתי מאבא. את התשומת לב לפרטים קטנים, ואת היחס העדין לאנשים לקחתי מאמא. מאורן ניסיתי ללמוד את אומנות הפריסטייל ומגיל ניסיתי ללמוד להיות יסודי ופרקטי. ומרז למדתי לאחרונה לראות את משפחת ארנן מפרסקטיבה אחרת, "חיצונית" שמזכירה לי בעיניים "נורמליות" איך אנחנו נראים באמת. ואני, הבן הקטן, ה"אפרוח" של המשפחה לקחתי את כל התכונות האלה ונהייתי לקונגלומרט של כל מה שהוא משפחת ארנן. ואולי על הדרך ניסיתי להיות מקורי ולמצוא בעצמי את התכונות הייחודיות שלי.
אתם מכירים את זה שאתם פתאום שומעים הקלטה של עצמכם ואתם לא מזהים את הקול שלכם. שהקול נשמע מוזר, ואתה מופתע שככה אתה נשמע. כל פעם שאני מבלה שבוע אינטסיבי עם משפחתי היקרה אני מרגיש ככה בסוף השבוע. לא ממש בטוח שמי שהיה נוכח שם לאורך כל השהייה הזאת היה אני. המראה שניצבת מולי בצורה כל כך חזקה במהלך כל השבוע הזה גרם לי לתהות מי זה האני הזה שבילה עם שאר הסמי דמויות פיקטיביות/אלטר אגו של העצמי שלי. מעבר לזה שלפעמים כשאני פותח תמונות שלנו ולא ממש בטוח בשניה הראשונה אם זה אני או אורן בתמונה, אני מנסה להבין איך לעזאזל אני בכלל מפריד את עצמי מכל האנשים האלה שכל כך דומים לי, שהם בעצם חלק ממני בצורה כל כך מהותית שקשה להפריד. כשהייתי בן 16 נאבקתי ונלחמתי ליצור לעצמי פרסונה ייחודית שתהיה שלי. הדרך היחידה שהכרתי לעשות כזה דבר היה להעתיק מאנשים אחרים ולעשות כאילו שאני מקורי בדרכי הייחודית. ורק אחרי שנים הבנתי שאני אולי לא מקורי, ושאני תוצר מוחלט של הסביבה שלי ושל החינוך שלי, אבל הייחודיות היא במינונים. אני דומה לאבא בביטחון העצמי, אבל גם לאמא ביחס לאנשים. ושונה מאמא בביטחון העצמי ומאבא ביחס לאנשים. וזה מה שהופך אותי לדניאל - המינונים.
וזאת מחשבה מנחמת.
השבוע היה מדהים בעיני בעיקר כי למדתי כמה אני דומה לאנשים האלה שאני קורא להם בית וכמה שאני כבר לא רק שלם עם זה, אני גם אוהב את זה ואוהב אותם עוד יותר בגלל זה.
האמת שההתרחשויות שהיו בשבוע הזה כבר באמת פחות מענייניות בעיני. היה כמה טירות וכמה קתדרלות. היו כמה ארוחות טובות והיו כמה פחות טובות . היו כמה לילות שחיבקתי את אורן תוך כדי שינה והיו כמה לילות שזכיתי לישון סוליקו. היו ימים שרציתי שהטיול ייגמר כבר והיו כמה ימים שלא רציתי שייגמר. ובסוף לא הצלחתי לעכל שאני לא חוזר לארץ יחד איתם. אבל כשעליתי על המטוס ונזכרתי שאני חוזר לצפון קרולינה הייתי צריך להזכיר לעצמי לשניה אחת בכוח, ואז זה בא כבר ממש בקלות, שעוד לא סיימתי את ההרפתקה שלי. רחוק מזה. ונרגעתי.

עדכון קצר למי שלא יודע. לא קיבלתי את העבודה הקבועה במקום שעבדתי בו עד עכשיו אז יש לי עוד משמרת אחת ואז אני צריך להתחיל לחשוב על מה הצעד הבא שלי. קיבלתי את החדשות האלה יום לפני שהמראתי לפריז ואני משתדל להנות מהחופש שלי עכשיו בכל מקרה ולא לחשוב על הצעד הבא. מחר בבוקר אני ממריא לניו יורק לשבוע לראות את מוד, ולבלות בעיר הגדולה קצת ואז בצפון ניו יורק לכמה ימים. ואז אני חוזר לעוד משמרת אחת ואני אתחיל לחפש עבודה חדשה.
אז עכשיו אני חוזר ברוחי למחשבות של ההרפתקה שאיתה הגעתי לכאן שוב. אותה תחושה, אבל הדילמות הם אחרות לגמרי הפעם. עכשיו צריך להבין אם אני בכלל יעמוד בציפיות של עצמי ולכותרת שנתתי לבלוג הזה - נווד, או שאני כבר השתקעתי כאן ואין מספיק כסף לנדוד בכל מקרה עכשיו. אבל מי צריך כסף בשביל לנדוד? אם כבר להיות נוודים, אז עם מה שיש יוצאים לדרך. לשמוט את הביטחונות שכבר ביססתי לעצמי כאן בכמה חודשים ולצאת לדרך חדשה, או לנסות למצוא עבודה כאן בעיירה החמודה והמגניבה הזאת שאני נמצא בה? לרגע חשבתי להפוך את החיים שלי לתוכנית ריאליטי ולהעמיד את הבחירה לידי הקוראים שלי ולפי כמות הלייקים שאני יקבל אני יתחייב להחלטה. אבל אני לא חי בסרט ואין לי מספיק קוראים כדי להפוך את זה למעניין. אהה, ואני גם לא חי בסרט אז תשכחו מזה.
אבל זה הצחיק אותי לרגע.
אז אני חושב שאני עוד אמשיך לחשוב על הדברים האלה בהמשך, אבל לבינתיים אני אסתפק בחיוך שלי מהשבוע שהיה והשבוע שיהיה.
ועכשיו אולי ננסה ללכת לקנות כרטיס בזול לפיקסיז.
אולי זאת תהיה ההרפתקה שלי להיום.

Saturday, September 11, 2010

עד שמתרגלים אז מתרגלים מחדש למשהו אחר

מתרגלים נורא בקלות, לכל דבר. ואז צריך להתחיל להתרגל חזרה למשהו אחר.
יושב על מטוס, חוצה את האוקינוס האטלנטי בפעם השניה בחודשים האחרונים. הפעם המחשבות הם קצת אחרות. פעם אחרונה הרגשתי שאני יוצא להרפקתה של החיים שלי, פעם ראשונה יוצא מאיזור הנוחות שלי (תרגום גרוע ל
comfort zone),
אחרי הרבה שנים כדי לעשות את שלי בשבילי ורק בשבילי. בפעם הראשונה חציתי את האוקינוס בדרך
לשם – אל הלא נודע, הפעם אני חוזר למה שאני כבר באיזהשו מובן מוזר כבר אפילו מתחיל לקרוא לו בית. וחשבתי להגיד שאני באמת מתכוון לזה, אבל יותר נכון להגיד שאני רק מתחיל להתרגל לרעיון הזה. ואולי אני לא צריך להתרגל אליו יותר מדי.
המחשבות בהצפה.
אם יכולתי לאחל לעצמי כוח עליון כלשהו יש לי תמיד תשובה אחת. אחרי שאני חושב שהייתי רוצה לעוף ואז קצת חושב על לירות לייזרים מהעיניים ואולי לפוצץ דברים וכאלה, אני נזכר שאני מאחל לעצמי דבר אחד שאני לא חושב שאי פעם יהיה לי – סאונדטרק לחיים. הלוואי ומישהו היה יכול בכל הרגעים של חיי לתת לי פסקול שיאבחן לי החיים ויתן להם כיוון ברור. מכירים את הרגע הזה בסרטים שהמוסיקה היא כל כך מושלמת לרגע שאתה מרגיש רגוע יותר, ההמשך של הסרט מתחיל להתבהר לך כי המוסיקה מבהירה לך את הכל...
אז הכי קרוב שאני יגיע אי פעם לפסקול לחיים שלי זה האייפוד שלי. אבל ההבדל המרכזי שלפעמים מוצא חן בעיני ולפעמים לא, הוא שבפסקול האמיתי של חיי אני קובע את המוסיקה שאני אשמע והיא יכולה להשפיע על המצב רוח שלי אבל לא "לגלות" לי את ההמשך של העלילה. שמתי לב שכשאני מרגיש חסר ביטחון או לא בטוח אני אשמע דיסק שאני מכיר ממש טוב, את כל ההתפתחויות של המוסיקה, את המלודיות, והמוסיקה תשתלט על המצב רוח שלי ואני לא אצליח להתרכז בשום דבר חוץ מהמוסיקה. כשאני במצב רוח הרפתקני אני אשים מוסיקה שאני לא מכיר בכלל ונמצאת אצלי באייפוד ואני כבר מלא זמן אומר לעצמי שאני רוצה לשמוע את זה.
Oracular Spectacular של MGMTעכשיו אני שומע,
ואני מכיר את הדיסק ממש טוב. כל כמה שניות אני מאבד ריכוז במה שאני מנסה לאמר ומאמץ את עצמי לחזור לכתיבה.
שבוע עם המשפחה. לאורך כל השבוע היה לי קשה לכתוב על החוויה שאני הייתי בעיצומה יחד עם המשפחה. כשאני כותב בעברית בצפון קרולינה, אין אף אחד ששותף לחוויה שלי שגם קורא את מה שאני כותב עליו, אנונימיות שאיפשרה לי להתייחס לבלוג הזה כאל מייל תפוצה למעוניינים בלבד. החוויה השבוע הייתה אמיתית, ולא חלק מעולם בדיוני שאני יכול בקלות לייצר בו הפרדות ולכן דורשת ממני יותר עדינות. חוויה חדשה. התלבטתי על איך אני רוצה לעצב את החוויה בבלוג – האם אני רוצה להיות בוטה או עדין? להגיד גם את המחשבות הקשות או רק את החוויות הנעימות? ובזמן שאני כותב את השורות האלה אני עוד לא החלטתי – כי ברור לי ש"מטבעי" אני לא אדם בוטה ואני בכלל לא משתף לרוב אנשים אחרים במחשבות הקשות שיש לי, אבל אולי זאת ההזדמנות שלי להיות "מישהו אחר" משהו חדש – הרי בשביל מה לצאת להרפקתה אם לא בשביל להשתנות, ולחוות את עצמך אחרת?
אז ננסה לקחת את זה שלב שלב, בלי הצהרות מיותרות, ולהשתנות תוך כדי, נראה אם אני יצליח.
ביום הראשון בפריז גיליתי את פריז. השוויתי במוחי שוב ושוב את התרבות הצרפתית ביחס לתרבות הישראלית והאמרקאית המוכרות לי יותר טוב. והאמת שאין פערים תרבותיים ענקיים, אבל הדברים הקטנים הצחיקו אותי – היה יום שטוף שמש, ובפארק שביקרתי בו היו מאות אנשים משתזפים. המחזה היה נראה לי כל כך מוזר, ולקח לי שניה להזכר שמה שמובן לי מאליו – שמש, הוא פריבילגיה עבור כולם כאן ויש לנצל את היום האחד שטוף השמש ולהנות ממנו. רק אחד משלל הפערים הקטנים המושפעים מכל כך הרבה מרכיבים תרבותיים משמעותיים. אפשר להמשיך לכתוב על נעלי עקב, תרבות של מעשנים ובתי קפה, היסטוריה של אוליגרכיה ומהפכות מאכזבות אבל בעיקר, בעיקר על בורגנות חזקה ומשמעותית. ומילה אחת לסיום על הבורגנות הצרפתית – סטייל. אין מה להוסיף, יש להם סטייל לצרפתים האלה.
הלכתי שעות על גבי שעות בעיר הזאת. מרובע לרובע, מרחוב לרחוב. פותח את המפה ומצפין את עצמי שוב. אני יצליח להגיע עד לשם ולחזור בזמן? אני חייב לנסות. לרוץ לרוץ, להתחרות בג'ט לג שכבר מתחיל להשפיע – מה השעה בכלל? אני חייב להמשיך ללכת. עצרתי לשתות בירה, בחום של ארבע אחרי הצהריים ביום צרפתי ממש לא טיפוסי (לא מצליח להשתוות לחום של אלמוג יש לציין), וחצי ליטר של הוגרדן מעיף אותי. אני נותן את השלוקים האחרונים לבריטי שיושב לידי וממשיך ללכת. חייב להמשיך. מגיע שוב פעם לפארק, וכל הסטונדטים ובעיקר, מבחינתי, הסטונדטיות לוגמות את קרני השמש האחרונות בצמאה חסרת רסן לתוך גופן. בלי בושה, ובעיקר בלי להסס, עוד שכבה יורדת, והם כבר כמעט ערומים. תיכוניסטים, עם קצת יותר בושה אבל לא פחות סטייל מתגודדים במיני מעגלים על המדשאה היחידה שבה מותר לשבת ומתלחששים לעצמם בחוסר ביטחון על כל שאר האנשים מסביבם. נאחזים בכל פרט שיאפשר לשיחה להמשיך מבלי שיצטרכו להתמודד עם המבוכה שאולי מישהו מהם ירצה גם קצת להתפשט והם כולם יצטרכו להחליט החלטות דרמטיות אם הם הולכים על זה גם או לא. מנסה להתיישב בפארק, אולי לקרוא קצת. מחפש כמה בחורות יפות בגיל המתאים ומתיישב לידם. כמובן שהן עוזבות ארבע שניות אחרי שאני מתיישב, לא נראה לי שזה ממש היה קשור אלי בל אני קצת נעלב בכל זאת. שם חזרה את האוזניות ומנסה ללגום את השמש בצמאה צרפתית, אבל העייפות משתלטת עלי ואני מתחיל להרדם. לא! צריך להמשיך ללכת, נפגשים עם אבא עוד שעה וחצי, אם אני נרדם כאן בפארק אני עוד עלול לא להתעורר עד למחרת. סוחב וממשיך ללכת, עוד רובע, עוד רחוב, עוד קתדלרה, עוד מבנה ארכיטקטוני מדהים. רוצה את נועה ברעה איתי שתסביר לי למה אני צריך להעריך את הבניין הזה יותר וכמה שאני לא מבין למה זה כל כך מדהים.
השעה כבר 18:00, אבא כבר נחת ובטח בדרך למלון, אני יכול כבר לחזור למלון וללכת לראות את אבא. האמת שאני מתרגש, לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים. ואז הוא מתקשר לחדר "היי באן, אני במלון. תבוא לחדר כשאתה יכול". נונשלאנט כהרגלו, ואני כבר לא מצליח לאבחן אם זאת פשוט החזות המתמדת שלו, ושהוא כבר התרגל לעצמו ככה, או שזה באמת לא כזה עניין בשבילו לראות אותי. כשאני רואה אותו פנים אל פנים אני נזכר במחוות הקטנות שבו אבא מראה אהבה כנה ואמיתית – מבט ולא מילים. אני נזכר שלא משנה כמה נלחמתי לא לרשת כל מיני תכונות של אבא, דבר אחד למדתי להעריך בשלב מאוד מוקדם – מעשים שווים הרבה יותר ממילים. ואנחנו מתארגנים צ'יק צ'ק, ויוצאים לאכול. הוא אומר לי שהוא מכיר את פריז ושיש מלא מסעדות טובות ברובע הלטיני. אני אומר לו שמצוין, כי בדיוק באתי משם ואני יכול להראות לו איך להגיע. כמובן שהוא מסרב בתוקף לתת לי להוביל ולוקח אותנו בדרך כפולה באורכה, אבל זה אבא שלי – וזה מזכיר לי בית. אוכלים אוכל לא ממש טוב בסטנדרטים שרלוונטיים רק כשאוכלים עם אבא ולא צריך לשלם בעצמך בסוף. צועדים חזרה (בדרך הקצרה הפעם) ומגיעים למלון. חושב ללכת לישון, מחזיק את עצמי ער בכוח, עוד כמה זמן אמא, אורן, גיל ורז כבר יגיעו. טקסט. חצי שעה. אני יחזיק מעמד. עשרים דקות. עשר. חמש. "אנחנו כאן בחוץ".
כשאתה כותב על משהו ומאפשר לעצמך לעבד את זה לאורך זמן אתה חושב שכשתפגוש את החוויה כבר תהיה מוכן לה. כתבתי על התרגשות, וכתבתי על ציפיה, כדי להכין את עצמי למפגש. עדיין לא הייתי מוכן לזה ואין לי מילה יותר מוצלחת לתאר את זה מ- כיף. החוויה הייתה כל כך פשוטה ו"רגילה" שבאמת כל מה שזה היה זה כיף. אבל כיף מהסוג המוצלח ביותר. וישבנו, ופטפטנו ודיברנו והלכנו לאכול שוב, ומכאן כבר החוויה מתחילה להתבלבל, כי זה הפסיק להיות הרגעים שאלהים ציפיתי ושרציתי לכתוב עליהם, אלא פשוט רגעים לחלוטין בתוך המציאות. והמילה הווה חזרה להיות רלוונטית לרגע.
ואני מפסיק עכשיו לכתוב, אבל אני אמשיך.

Friday, September 3, 2010

קצת על התרגשות

השניה המיותרת הזאת. אולי שניים. לרוב אפילו קצת יותר מזה, שבו המחשבה עסוקה במה שהולך להיות. מאבד את היכולת לחיות את ההווה במלואו כי הציפיה גדולה מכדי להשאר בתוך הרגע "הדל".

מכלול החיים שלנו מורכב מרגעים קטנים של הווה שמתפרקים לרגעים עוד יותר קטנים של הווה שמתפרקים לרגעים עוד יותר קטנים עד שהמושג הווה מפסיק להיות רלוונטי ואנחנו נשארים עם הגדרה ריקה מתוכן של המילה הווה וכל מה שנשאר לנו הוא הציפיה לעתיד והלמידה מהעבר. ודווקא הציפיה והלמידה הם אלו שהופכים את החיים שלנו, פוטנציאלית לפחות, למעניינים. כי בתוך שני המרכיבים האלו – ציפיה ולמידה, נכנס האלמנט של בחירה. ציפיה היא מרכיב אנושי בסיסי, אבל עד כמה לצפות זאת השאלה? כמה כוחות וכמה השקעה אתה מכניס לתוך "המפלצת" הזאת שיכולה לכלות כל כך הרבה שניות מיותרות של ציפיה שאתה כמעט יכול לשכוח את השניות של ההווה שחומקות לך מבין הידיים. הבחירה עצמה של כמה שניות של "עבודה" אתה משקיע בבניית הציפיה לעתיד ומאבד את שניות ההווה. על כל שניה שהמחשבות שלך נמצאות בבניית מציאות עתידית – הם לא מושקעות בהווה עצמו ובעיקר לא מושקעות בלעבד את החוויה שאתה חווה ברגע הנתון. כמעט מזכיר לי אנשים שמבלים הופעה שלמה של הלהקה האהובה עליהם בלצלם בפלאפון ולהתרכז שהפריים יהיה כמה שיותר טוב, היד מושטת גבוה כדי לתפוס את הכל והמחשבה מתרכזת בעיקר על להעלות את הרגע הזה בפייסבוק ברגע שאתה מגיע הביתה ולהראות לכולם שהיית בהופעה. אבל אני תוהה אם הבחור הזה בכלל היה בהופעה? זה קצת מצחיק כי הוא בטח השקיע הרבה שניות מיותרות בלצפות להופעה ואז כשמגיע הרגע סופסוף, המחשבה זולגת לרגע הבא לצפות אליו, ואולי בכלל זאת הייתה כוונת המשורר – לא ההופעה עצמה, אלא הרגע שאחרי עם החברים בלספר לכולם ש"זאת הייתה ההופעה הכי טובה שהיית בחיים שלך". ולהוכיח את זה.

ולרגע אני תוהה לעצמי אם אני קצת מזלזל בכל העבודה הקשה הזאת – ולבנות ציפיות זאת בהחלט עבודה שדורשת אולי את המשאב המרכזי והחשוב ביותר שלנו – זמן. אני תוהה אם אותו בחור היה בכלל יכול להנות מההופעה מבלי שהוא היה משקיע כל כך הרבה עבודה בלבנות ציפיות. כי ברגע שאתה משקיע זמן בלייצר ציפיות אתה מצפה לתמורה והחלק הקשה הוא שאתה מאפשר לעצמך לרגע להיות במצב פגיע – כי אתה עלול להתאכזב ולהפגע ואולי כל העבודה הזאת הייתה מיותרת. ואם נחזור לאותו בחור לרגע – כשהוא הולך להופעה שהוא עבד קשה בשביל להרוויח את הכסף שעלה ללכת להופעה הוא בעצם השקיע זמן כפול – זמן העבודה עצמה וזמן הציפיה שכנראה הייתה בזמן שעבד. אז ללכת להופעה ולהתאכזב זאת בכלל לא אופציה. ותכלס, גם אם ההופעה מחורבנת, הוא ינסה לשכנע את עצמו שהיה טוב כדי לא להתאכזב מכמות ההשקעה שהכניס כדי להגיע לרגע הזה. ואולי זה בעצם מנגנון הגנה רלוונטי למדי.

אז מה אני מנסה להגיד על עצמי אחרי כל כך הרבה הליכה סחור סחור. שבשבוע האחרון היה לי קשה להיות נוכח בתוך המציאות כי רק רציתי שהשבוע יסתיים. או לפחות ככה התחלתי את השבוע – לחכות שהוא ייגמר כי כבר רציתי כבר להיות במטוס, רציתי להיות בדרך למשהו אחר, משהו שאני מושקע בו רגשית עם הרבה "שניות מיותרות" של מחשבה ועבודה – המשפחה שלי. לגיטימי לא? האמת שהייתי בטוח שהשבוע האחרון שלי יהיה כולו להתסכל על השעון ולרצות שהוא ייגמר כבר, כי רציתי כבר להיות במטוס. החלק המצחיק הוא שבסוף, הסיבה המרכזית שרציתי שהשבוע האחרון שלי ייגמר בסוף בכלל לא הייתה הטיסה, אלא ילד ג'ינג'י בן עשר עם קשיים אמיתיים. קשיים כאלה לא ראיתי הרבה זמן. אבל האמת, שעכשיו שאני על המטוס, בא לי להשאיר את הילד הג'ינג'י הזה על הקרקע 4555 מייל מאחורי כדי שאת השבוע הקרוב אני ינסה כמיטב יכולתי לבלות עם כמה שפחות שניות מיותרות, ועם כמה שיותר שניות של הווה.

בסופו של יום, התרגשות אמיתית היא היכולת להיות מושקע רגשית במשהו, ולהנות ממנו במלואו כשזה מגיע. לא תמיד מובן מאליו, ולרוב דורש בחינה מחודשת של אותו רגע קטן שמתפרק ומתפרק מתוך הציפיה לרגע, הרגע עצמו והלמידה ממנו. והופ, הרגע נעלם.

וחוזר חלילה.



ואולי הערה קטנה לסיום,

בסוף אנחנו מעבדים את הרגע הזה, ומכניסים אותו למאחורה של הראש וקצת שוכחים. אבל יש לנו חבר טוב שזוכר ודבר לא שוכח – פייסבוק.