קצת על התרגשות

השניה המיותרת הזאת. אולי שניים. לרוב אפילו קצת יותר מזה, שבו המחשבה עסוקה במה שהולך להיות. מאבד את היכולת לחיות את ההווה במלואו כי הציפיה גדולה מכדי להשאר בתוך הרגע "הדל".

מכלול החיים שלנו מורכב מרגעים קטנים של הווה שמתפרקים לרגעים עוד יותר קטנים של הווה שמתפרקים לרגעים עוד יותר קטנים עד שהמושג הווה מפסיק להיות רלוונטי ואנחנו נשארים עם הגדרה ריקה מתוכן של המילה הווה וכל מה שנשאר לנו הוא הציפיה לעתיד והלמידה מהעבר. ודווקא הציפיה והלמידה הם אלו שהופכים את החיים שלנו, פוטנציאלית לפחות, למעניינים. כי בתוך שני המרכיבים האלו – ציפיה ולמידה, נכנס האלמנט של בחירה. ציפיה היא מרכיב אנושי בסיסי, אבל עד כמה לצפות זאת השאלה? כמה כוחות וכמה השקעה אתה מכניס לתוך "המפלצת" הזאת שיכולה לכלות כל כך הרבה שניות מיותרות של ציפיה שאתה כמעט יכול לשכוח את השניות של ההווה שחומקות לך מבין הידיים. הבחירה עצמה של כמה שניות של "עבודה" אתה משקיע בבניית הציפיה לעתיד ומאבד את שניות ההווה. על כל שניה שהמחשבות שלך נמצאות בבניית מציאות עתידית – הם לא מושקעות בהווה עצמו ובעיקר לא מושקעות בלעבד את החוויה שאתה חווה ברגע הנתון. כמעט מזכיר לי אנשים שמבלים הופעה שלמה של הלהקה האהובה עליהם בלצלם בפלאפון ולהתרכז שהפריים יהיה כמה שיותר טוב, היד מושטת גבוה כדי לתפוס את הכל והמחשבה מתרכזת בעיקר על להעלות את הרגע הזה בפייסבוק ברגע שאתה מגיע הביתה ולהראות לכולם שהיית בהופעה. אבל אני תוהה אם הבחור הזה בכלל היה בהופעה? זה קצת מצחיק כי הוא בטח השקיע הרבה שניות מיותרות בלצפות להופעה ואז כשמגיע הרגע סופסוף, המחשבה זולגת לרגע הבא לצפות אליו, ואולי בכלל זאת הייתה כוונת המשורר – לא ההופעה עצמה, אלא הרגע שאחרי עם החברים בלספר לכולם ש"זאת הייתה ההופעה הכי טובה שהיית בחיים שלך". ולהוכיח את זה.

ולרגע אני תוהה לעצמי אם אני קצת מזלזל בכל העבודה הקשה הזאת – ולבנות ציפיות זאת בהחלט עבודה שדורשת אולי את המשאב המרכזי והחשוב ביותר שלנו – זמן. אני תוהה אם אותו בחור היה בכלל יכול להנות מההופעה מבלי שהוא היה משקיע כל כך הרבה עבודה בלבנות ציפיות. כי ברגע שאתה משקיע זמן בלייצר ציפיות אתה מצפה לתמורה והחלק הקשה הוא שאתה מאפשר לעצמך לרגע להיות במצב פגיע – כי אתה עלול להתאכזב ולהפגע ואולי כל העבודה הזאת הייתה מיותרת. ואם נחזור לאותו בחור לרגע – כשהוא הולך להופעה שהוא עבד קשה בשביל להרוויח את הכסף שעלה ללכת להופעה הוא בעצם השקיע זמן כפול – זמן העבודה עצמה וזמן הציפיה שכנראה הייתה בזמן שעבד. אז ללכת להופעה ולהתאכזב זאת בכלל לא אופציה. ותכלס, גם אם ההופעה מחורבנת, הוא ינסה לשכנע את עצמו שהיה טוב כדי לא להתאכזב מכמות ההשקעה שהכניס כדי להגיע לרגע הזה. ואולי זה בעצם מנגנון הגנה רלוונטי למדי.

אז מה אני מנסה להגיד על עצמי אחרי כל כך הרבה הליכה סחור סחור. שבשבוע האחרון היה לי קשה להיות נוכח בתוך המציאות כי רק רציתי שהשבוע יסתיים. או לפחות ככה התחלתי את השבוע – לחכות שהוא ייגמר כי כבר רציתי כבר להיות במטוס, רציתי להיות בדרך למשהו אחר, משהו שאני מושקע בו רגשית עם הרבה "שניות מיותרות" של מחשבה ועבודה – המשפחה שלי. לגיטימי לא? האמת שהייתי בטוח שהשבוע האחרון שלי יהיה כולו להתסכל על השעון ולרצות שהוא ייגמר כבר, כי רציתי כבר להיות במטוס. החלק המצחיק הוא שבסוף, הסיבה המרכזית שרציתי שהשבוע האחרון שלי ייגמר בסוף בכלל לא הייתה הטיסה, אלא ילד ג'ינג'י בן עשר עם קשיים אמיתיים. קשיים כאלה לא ראיתי הרבה זמן. אבל האמת, שעכשיו שאני על המטוס, בא לי להשאיר את הילד הג'ינג'י הזה על הקרקע 4555 מייל מאחורי כדי שאת השבוע הקרוב אני ינסה כמיטב יכולתי לבלות עם כמה שפחות שניות מיותרות, ועם כמה שיותר שניות של הווה.

בסופו של יום, התרגשות אמיתית היא היכולת להיות מושקע רגשית במשהו, ולהנות ממנו במלואו כשזה מגיע. לא תמיד מובן מאליו, ולרוב דורש בחינה מחודשת של אותו רגע קטן שמתפרק ומתפרק מתוך הציפיה לרגע, הרגע עצמו והלמידה ממנו. והופ, הרגע נעלם.

וחוזר חלילה.

ואולי הערה קטנה לסיום,

בסוף אנחנו מעבדים את הרגע הזה, ומכניסים אותו למאחורה של הראש וקצת שוכחים. אבל יש לנו חבר טוב שזוכר ודבר לא שוכח – פייסבוק.