קצת על התמכרות

ככל שנוברים בנפשו של אדם מבינים את כל רבדי העומק המצטלבים, הנפתחים, המתפתחים, הגדלים, המתקלפים של אדם. הרי המחשבות שלנו (כי אני לא אוהב את המילה נפש במיוחד) מעמיקות ככל שנאפשר להם להגיע. החניכים שלי בעבר היו אומרים עלי שאני חפרן, אבל אני תמיד ראיתי את זה כמחמאה שאומרת שאני מוכן לחפור לעומקי התהומות של העצמי. אולי המילה
mind
יותר מתאימה מאשר נפש, ושוב אולי כי יש משהו שנשמע לי יותר "רציונאלי" במילה ופחות רוחני כמו המילה נפש. אבל עצם הכוונה היא הנבירה מעבר לגבולות העצמי.
השבוע חניך שלי סיים את התוכנית לאחר 74 ימים ביערות צפון קרוליינה. החניך הזה היה קצת יוצא דופן ואיפשר לי חוויה חשובה כמדריך - ללמוד על עצמי דרך הלמידה העצמית שלו. קצת פרופיל על החניך כדי שנצליח להבין יותר טוב כמה "ילד" בן 18 יכול ללמד אותנו - "עולם המבוגרים" על עצמנו. החניך מגיע מבית טוב, הורים גרושים כבר כמה זמן, ממעמד הביניים הקלאסי של ארה"ב - חיים פרבריים אמיתיים. נער כריזמטי, סוחף את חבריו יחד איתו לכל כיוון שאליו יבחר, אינטליגנטי מאוד ובעל יכולת הבעה עצמית מאוד גבוהה ובמיוחד בכתב. הנער - לפני כמה שנים התחיל לעשן מריחאונה ולשתות ככל הנערים בגילו, אך חוסר ההגדרה העצמית שלו והמחסור בהבנת גבולות ה"עצמי" שלו הובילו אותו להמשיך להתנסות בכל מיני סוגי סמים. עד כאן אין שום דבר יוצא דופן בסיפור של הנער הטיפוסי של שנות האלפיים. אך הנער לא עצר והמשיך את ההתדרדות הכביכול דרמטית שלו לעוד סוגים של סמים. ההורים שלו, ערניים בגבולות היכולת שלהם ,מבינים כבר בגיל 16 שיש בעיה אמיתית לאחר השנער מסתבך עם המשטרה כמה פעמים - בעיקר בגלל חוסר הרצון, לטעמי, של הנער אפילו לנסות להסתיר מההורים שלו את המעשים שלו. שולחים אותו למכון גמילה מסמים ל15 יום. אך הנער ממשיך בשלו, למרות שהוא ממשיך להסתבך עם המשטרה, מפר את ה"על תנאי" של בית המשפט ולא מראה סימנים של איכפיות כלפי המשך ההדרדרות שלו. לאחר שלושה מכוני גמילה ו"הבנה" שהוא צריך לחזור לאלוהים כדי שירפא אותו (הוא גדל בבית קתולי טיפוסי) הוא מחליט להתנקות מכל הסמים ולהפסיק. הוא מחזיק מעמד 40 יום של פיכחות ומתחיל להשתמשמ בסם היחיד שהוא עוד לא ניסה - הרואין. תוך שבועיים הוא כבר חוזר לכל ההרס העצמי והסביבתי שהוא מחולל ולוקח מנת יתר של הרואין עם בליל של סמים אחרים. אמא שלו מתעוררת באמצע הלילה ורואה שהוא לא מגיב לניסיונות שלה להעיר אותה ורואה קופסא ריקה של תרופות שהיא לוקחת ליד המיטה ומזמינה אמבולנס. הנער - ניצל ברגע האחרון לאחר שהלב שלו כבר הפסיק לפעום, מתעורר ואפילו לא זוכר את התרחשויות הלילה האחרון. לאחר שבוע הנער כבר חוזר לסמים שכמעט הרגו אותו, וההורים מזמינים את המשטרה לבוא לבית שלהם כשהוא נמצא ולעצור אותו כיוון שהפר את תנאי המעצר בית שלו. לאחר לילה בבית הכלא המחוזי הנער, בניגוד לרצונו מובא ליערות צפון קרוליינה לגמילה וטיפול תרפיוטי שיקומי.
אני רוצה להבהיר שזהו לא בדיוק הסיפור הטיפוסי של כל הנערים המגיעים לתוכנית הזו, זהו אולי מקרה קיצון יחסית, אך לא סיפור יוצא דופן לנערים בני 17 בארה"ב היום.
מהרגע הראשון בתוכנית הנער שיתף פעולה והבין את כל מה שחולל להוריו לחבריו ובעיקר לעצמו ועשה את כל מה שאמרו לו לעשות. כביכול אנחנו רואים כאן שיפור משמעותי בהתנהגותו של הנער, כיוון שבניגוד לכל מה שעשה להוריו, כאן הוא משתף פעולה ועובד בתוכנית (הרבה נערים מתחילים את השבוע הראשון במצב רוח סרבני, ולאחר שהוא מבין שההורים שלו לא הולכים להוציא אותו מהתכנית מתחילים לשתף פעולה). בגלל היכולות החברתיות והקוגניטיביות הגבוהות של הנער היכולת שלו לסחוף את כל הקבוצה לכיוון החיובי של שיקום אמיתי היה חשוב מאוד, והוא אכן יצר אווירה חיובית ומאפשרת לנו כמדריכים לעבוד עם הקבוצה. אך החלק המעניין עם הנער הזה הוא שהיה נדמה לי כל הזמן, שכל מה שנדרש ממנו היה שיתוף פעולה והנהגה חיובית - דפוסי הפעולה שאפילו נדמו לעיתים כ קלים מדי בשבילו.למראית עין היה נדמה כל הזמן שהוא אכן מבריא וחשבתי שיש לי חלק חשוב בתהליך ההבראה שלו. אך ככל שהכרתי את הנער יותר ויותר, כל שבוע הבנתי שרובדי העומק שלו הם גדולים במיוחד ולא טיפוסיים לנער בגילו. אולי בגלל החוויות הקשות האלה שחווה עם עצמו הוא למד לחפור לעומק אך להשאיר מראית עין של בריאות, של טוב ושל רצון כנה לשקם את החיים שלו.
בשבועיים האחרונים כשהנער החל להבין שחבריו שנמצאים פחות זמן ממנו בתוכנית מסיימים והוא לא, הוא התחיל להתעצבן ולהפסיק לשתף פעולה - מה שחולל את הנסיגה המוחצנת הראושונה שלו מהתליך ההבראה, אך ניתן היה להבחין בסימנים עוד לפני. לאחר שהבין בדרך הקשה, שהתנהגות כזאת לא תוביל אותו לסיים את התוכנית חזר להיות "עצמו" - מנהיג חיובי בקבוצה. לקראת סיום התוכנית הנער התחיל לדבר עם ההורים שלו על מה הולך לקרות איתו לאחר שהוא מסיים - אם הוא חוזר הביתה או ממשיך לעוד תוכנית, ארוכה יותר של שיקום ארוך טווח. הנער רצה מאוד לחזור הביתה וההורים יותר נטו לשלוח אותו לעוד תוכנית שהרי איך אפשר לסמוך על נער שכבר חזר משלושה תוכנית שיקום וגמילה והבטיח כל פעם לא לחזור לסמים, אך תוך תקופה קצרה חזר בכל זאת. וכאן מגיעה אישיותו ההתמכרותית משולבת באינטיליגנטציה גבוהה. במהלך השיחות הטלפוניות שלו עם ההורים, הוא שינה בצורה מעודנת את הטיעונים שלו או את ההתפשרויות שלו עם ההורים כדי לאפשר לעצמו לחזור הביתה. ומה שמדהים בעיני הוא שבאיזשהו שלב כבר התחלתי לתהות עם עצמי אם אולי הפעם הוא כנה מספיק עם עצמו ועם כל סובביו שהפעם הוא יצליח. הפעם הוא יצליח. ומה שונה בפעם הזאת מכל הפעמים הקודמות - שהפעם הוא מתכוון לזה ובפעמים קודמות הוא לא התכוון לזה. אבל אני התחלתי לחשוב שאולי הפעם זה באמת יהיה אחרת הרי, אני, הייתי חלק מתהליך השיקום שלו וראיתי במו עיני את השינוי שהוא עבר.
לאחר שיחה עם המטפלת שלו ומנהלת תוכנית השיקום על התהיות שלו ומה הולך לקרות איתו, היא קצת צחקה ואמרה לי - הוא הצליח להשפיע עליך, הוא הצליח לנבור בנפש שלך גם. הוא מכור לסמים, וזאת היא התנהגות התמכרותית טיפוסית - הוא זקוק לשליטה על המצב שלו כדי לחזור להתמכרות,ואם הוא לא מוכן לוותר על השליטה אלו הם סממני ההתמכרות שלו.
באותו הרגע אני חושב שהבנתי מה זה אישיות התמכרתית - הרצון לשלוט בסיטואציה כדי לאפשר לעצמך לחזור לדפוסי התנהגות מוכרים, חוסר היכולת של האדם לפרוץ את גבולות העצמי שלו ולגלות שהוא מסוגל לעשות דברים בצורה אחרת ולא כמו שהאו מכיר אותם ורגיל לחוות אותם ובעיקר שהוא מוכן לשלם מחיר כבד כדי לא להתנסות בדרכים אחרות לראות את העולם ולהשאר כבול להתמכרות שלו.
וגם למדתי שיעור חשוב בצניעות.
אני חושב שלמדתי משהו מאוד חשוב באותו רגע. שככל שאתה מוכן לנבור עמוק יותר במחשבות ובנפש שלך, השדים שצצים הם יותר מפחידים, הם יותר מתעתעים והם יותר קשים לפענוח. הנער הזה, שהיה מוכן לרדת לעומקי המחשבות הצליח להביא אל פני השטח מציאות שלי כמדריך היה יותר קשה להתמודד איתו במאבק בין טוב ורע, בין נכון ללא נכון, בין מציאות ואשליה - כי שם, בעומק, הגבולות הם הרבה יותר דקים.

אבל לאחר שאני כותב את השורות האלו אני מבין משהו הרבה יותר קשה לעצמי. אני חוזר אחורה וקרא את ההגדרה שכתבתי לאישיות התמכרותית ומתעכב עליה לעוד רגע. כי אני חושב על כך שבעצם גם אני עונה על ההגדרה הזאת של אישיות התמכרותית. אבל לא רק אני, החברה שלנו כולה, מבוססת על ריגושי שווא שכביכול פורצים את גבולות העצמי, אבל מחזירים אותנו בסוף החוויה בדיוק לאותה נקודה, מי שהיינו רגע לפני זה. והשינויים שאנחנו - המבוגרים, מנסים לייצר בחיים שלנו הם לרוב קוסמטיים בחברה שכולה עסוקה בקוסמטיקה. החל בניתוח להגדלת שדיים, דרך טרנדים ניו אייג'ים למיניהם וטיולים מסביב לעולם, חזרה פונדמטליסטית לדת ומסורת, ועד אפילו חינוך והרצון לשנות אנשים אחרים כדי לאשרר את העצמי שלי בדרך. אבל אני חייב להגיד שאני לא מזלזל באף אחד מהדרכים הללו להוביל לפריצת גבולות העצמי, אבל אני חושב שהקושי המרכזי הוא שזה באמת חולל שינוי אמיתי פעם אחת אצל מישהו אחד ואנחנו, החברה, למדנו לעשות קופי פייסט לשינויים של אנשים אחרים לתוך החיים שלנו ולא מאפשרים על ידי כך לשינוי להיות אותנטי. והרי מה זה שינוי, או יותר נכון התקדמות, אותנטית בתוך החיים. כל אחד מהשינויים האלה שציינתי יכולים להיות אותנטיים, אפילו ניתוח להגדלת שדיים יכול לחולל שינוי אותנטי אצל אנשים (לא שאני חושב שזאת הדרך לעשות את זה) אבל ההבדל בין קופי פייסט לאותנטי הוא רק שלנו פנימה. בחברה רוויה בניסיונות אינסופיים לתיקון עצמי הנפש שלנו לרוב לא עמוקה מספיק בשביל להתמודד עם ריבוי הניסיונות ולכן אין בהם את היכולת להיות אותנטית. רק הלימה אמיתית בין השינוי החיצוני לבין המקום שהנפש שלנו נמצאת בו יכול להוביל לפריצה אמיתית של העצמי, ולכן זה כל כך קשה ולכן אפילו ניתוח להגדלת שדיים יכול להיות אותנטי - כי אולי הנפש של אותו אדם נמצאת במקום כל כך רדוד שאין לו אפילו צורך בעומק כדי לפרוץ, אבל אני חושב שאולי זה קצת מזלזל ביכולות האמיתיות של האנשים - כי הרי לכולנו יש רבדים נסתרים, חשובים שאנחנו מחפשים לתת להם מענה.
אבל אני חוזר לנקודה , שאני תמיד יחזור אליה בסוף, כיוון שאם הייתי מסיים כאן הייתי מרגיש פסימיות אמיתית לגבי היכולת שלנו, כבני אדם לחולל שינוי אמיתי. כיוון שאם זה נשאר שם, אין לי ספק שכל העולם כולו מבוסס על אשליה מאושררת תמידית של שינוי לא אותנטי. אבל אני חושב שבסופו של דבר יש רק שני אלמנטים בסיסיים בחיים שלנו שיכולים לאפשר לנו לפרוץ את מעגל האינסופי של חוסר יכולת לשנות באמת באמת באמת באמת. כי כל פעם אתה בטוח שהפעם זה אמיתי, רק כדי לגלות את הנסתר החדש שמתעורר בנו. התשובה שאני נותן לעצמי היא הדרך עצמה ולא הסוף. הרי אם היינו מחפשים מרגוע בחיים שלנו, נוחות בסיסית, היינו מתפשרים עם הניסיון הראשון לשנות ומחכים כמה שנים עד שהשד מתעורר שוב ואז מתמודדים איתו. אבל אם אנחנו נחפש לתת מענה כנה לאישיות ההתמכרתית שלנו צריך להבין שהחיפוש והניסיון עצמו הם המהות של העניין לא הפתרון עצמו. ונעבור דרך הרבה פתרונות אשליתיים בדרך, וכל אחד מהם חשוב בתנאי שלא נתפשר עם עצמנו שמצאנו את הפתרון הסופי. דווקא חוסר הנוחות עם הפתרון הוא מה שיאפשר לנו להתמודד עם האישיות ההתמכרתית הבסיסית של חברה רוויה מדי.
והשני, ואולי החשוב יותר, הוא שחלק גדול מחוסר הנוחות שלנו עם עצמנו נובעת מהבדידות הבסיסית של האדם. ולבד, אתה מנסה להיות בשליטה על מה שמשאיר אותך בדיוק באותו מקום. מה שמחולל שינוי, מה שמייצר שינוי, מה שפורץ ומצליב, ופותח ומפתח ומגדיל ומקלף את השכבות - הוא רק המפגש הכנה של העצמי שלי עם האחר.
אז אני מאחל לכולנו שנדע להפגש עם האנשים סביבנו באופן כזה, שלא נוכל ולא נרצה להשאר באותו מקום.
לראות את העולם כספירלה ולא כמעגל, שמעמיק וחופר ולא מסוגל להסתיים, אפילו כשאתה בטוח שכבר הגעת למרגוע.
עד הסוף, הסוף המר מתוק שסופו ותחילתו במה שאתה משאיר אחריך.
ואולי בעצם זהו האינסוף.