קצת מחשבות על כסף ועל פנאי

טוב, אני אתחיל באקנדוטה חשובה לפתיחה:
כסף זה אחלה. תכלס
אבל משביססנו את האקסיומה החשובה, אני חושב שרלוונטי לפתח קצת את הנושא ולדבר על למה כסף זה אחלה ומתי זה מפסיק להיות אחלה.
אז ככה, זכיתי בתענוג החצי מפוקפק לקבל את המשכורת הראשונה שלי מבלי להבין את ערך הכסף או יותר נכון את כוח הקניה שנמצא בידיים שלי. סכום כסף קטן לכל הדעות, אבל בשונה מרוב הכספים שעברו דרכי במהלך חיי, הכסף הזה זכה לכינוי - כסף פנוי. ומהו כסף מסוג זה? כסף שמטרתו הסופית אינה ידועה ברגע קבלתו. ומה עושים עם כסף פנוי? שורפים אותו, ומהר ככל האפשר. ולא שהייתי חסר אחריות, עשיתי רשימה של צרכים, דברים שאמרתי לעצמי שאני צריך, דברים שאני רוצה כבר הרבה זמן, דברים שיהפכו את החיים שלי ליותר קלים, טובים, נעימים, מפתחים ומתפתחים. אבל מבחינת התפיסה שלי את המציאות, מה שהשתנה הוא שידעתי שאני יכול פתאום. וזה דרש ממני מהפך תפיסתי בסיסי - לדעת שאני יכול, שזה שלי ויצרתי לעצמי כסף פנוי. אבל, ככל שחשבתי על הכסף הפנוי שלי, הצרכים שלי השתנו בבת אחת. רציתי יותר ממה שהיה לי את היכולת לקנות, והמחשבה השתנתה בבת אחת מ - יש לי מספיק כסף לספק את כל הצרכים שלי, ל- לא נורא, את זה נקנה במשכורת הבאה. איש חכם שאני מכיר היה אומר לי על זה - "ברוך הבא לעולם שלם קפיטליזם וצרכנות, והגיע הזמן באמת". אבל אני רוצה לעצור רגע אחד עם עצמי לפני שאני מגלגל את הכספים שלי לכיוונים שאינם הכרחיים, (למרות שגם את זה כבר עשיתי קצת...) ולשאול את עצמי את אותם השאלות שתמיד שאלתי ולעבור דרך אותם מסננות ולראות מה משתנה אצלי. ועל כך אני מנסה בעצם לענות עכשיו.
הדבר השני שהגיע יחד עם הכסף הפנוי הוא משהו שגם יחסית חדש לי, וזה אולי ישמע קצת מוזר, אבל עצם הפנאי עצמו. מרגע שאני מגדיר, או יותר נכון מוגדר בזמן עבודה מסוים, והוא זמן העבודה שלי אוטומטית מוגדר לי הפנאי, שהוא ההיפך מהעבודה. ובעבודה שלי ההגדרות הם מוחלטות - כשאני בעבודה אני רק שם, ואין מציאות מלבדה, אבל כשאני לא בעבודה, היא גם מפסיקה להתקיים. ואז אני שואל את עצמי - מה עושים עם 6 ימים שאין בהם שום דבר לעשות?! שישה ימים מלאים,
144 שעות של פנאי. אז מורידים 7 שעות שינה כל יום, אבל עדיין נשארים עם 102 שעות. זה מלא זמן. אז מזל שיש כסף פנוי לטובת ככ הרבה פנאי, כי אחרת מה הייתי עושה. אבל השוואה אולי רלוונטית שעולה לי לראש היא תחושת החופש הבלתי מתפשרת שאתה חווה כשאתה מוציא רשיון, ופתאום העולם כולו מונח בכף ידך ואתה יכול לנסוע לכל מקום שאתה רק רוצה. אבל אחרי כמה פעמים אתה מבין שבעיר הגדולה אין שום דבר הרבה יותר אטרקטיבי מאשר במקום בו היית קודם, חוץ מזה שהמגוון הרבה יותר גדול. אז מה? אז לוקח לך יותר זמן להכיר את כל המקומות ולראות את מה שיש לראות, אבל בבסיסו של דבר אין כאן שינוי מהותי, יש שוני בגודל, שוני בעוצמה, שוני כמותי ולא איכותי. ומה הבנו בסוף, כשהיינו בני 17 עם רשיון, שאולי עדיף פשוט לשבת במוניות בהרצליה, עם קפה בשקל וחצי מאשר לנסוע לתל אביב שוב . ואותו איש חכם היה אומר לי על זה "יא מטומטם, כל העניין זה ללכת לראות את כל המקומות, לנסות ולטעום קצת מהכל ולראות מה אתה אוהב". ואולי זה נכון גם, אבל אני חושב שצריכה להיות לי מטרה ברורה כשאני מייצר לעצמי חוויה מסוימת. מה הכוונה? אין ספק שעכשיו ש"יש לי רשיון" קרי כסף פנוי, אני צריך לחוות את זה בצורה מקסימלית, אבל אני רוצה לדעת מה המטרה שלי תוך כדי. כי אין לי צורך לשרוף כסף, יש לי צורך למלא את הצרכים שלי, ולזה הכסף מיועד ולא ההיפך. כסף נועד בכדי לספק את הצרכים, והצורך שיש לי עכשיו הוא למלא את הפנאי. קיצר, אם להיות קצת יותר נינוח עצמי בהמשגה - "ילד בגילך צריך חוגים. נקודה ."ולא צריך לחפור הרבה יותר בשביל להבין את זה.
אבל מה הנקודה השניה שהבנתי, ושאני עדיין חושב עליה הרבה. אני חושב שחלק גדול מהיום שלי ככ פנוי דווקא בגלל שאין לי עדיין עם מי לחלוק אותו. ולא שאין לי חברים, פשוט עוד לא מצאתי את ה"סט" שלי. את האנשים שאני רוצה לבלות איתם הרבה, ולא שאני לא מחפש, אבל אין ספק שתרבות הבילויים מאוד דומה לטיסות במובן הזה - חברים חד פעמיים. אתה יכול יכול לשבת עם אנשים חדשים, להכיר וללמוד, ולספר את הסיפור חיים שלך בפעם השתים עשרה "עברתי לכאן לא מזמן מישראל, כן כן זה מעבר די גדול, ישראל די מגניבה, אהה אתה יהודי, את חייב לנצל את תגלית ולבוא לביקור, וכו וכו..."אבל זה נהיה קצת משמים אם לא יוצא מזה שיחה מעניינת בסופו של דבר. אולי אני אתחיל פשוט להמציא את החיים שלי מחדש כל פעם - אני הרי יודע לספר סיפורים על השירות הקרבי שלי בקרקל או בגדוד, ואולי לספר על התקופה שטיילתי במזרח והשתדלתי להתרחק מישראלים כי הם ככ רועשים. אולי זה מה שאני צריך לעשות, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שבלי סט של חברים, אין ממש טעם בללכת לגלות את כל המקומות המגניבים האלה שנמצאים בכף ידי. אז אולי זאת המטרה האמיתית שלי כרגע - לצאת למסע לגילוי החברים החדשים שלי. אבל איך עושים את זה? איך רוכשים במזיד חברים חדשים?
נראה לי שיוצאים לכל המקומות, פותחים בשיחות עם אנשים ומחפשים שותפים במקומות העניין שלך. והרי תמיד ידעתי את זה, אבל ממקום הפוך ושונה מאוד. ידעתי להגיד שתרבות הפנאי היא מנופחת ככ בגלל שאנשים מחפשים אנשים בעלי עניין משותף כדי ליצור חוויות משופתות עם אנשים ולהרגיש פחות בודדים. אבל ידעתי להגיד את זה כשאני יודע בוודאות מי החברים שלי, ושהם יחזרו הביתה כל יום (או לפחות פעם בכמה ימים) ותהיה לי הזדמנות להפיג את הבדידות יחד איתם. היה לי ביטחון אמיתי שיש מי שיעזור לי להפיג את הבדידות. עכשיו אני בצד השני של המתרס, מנסה להפיג את הבדידות על ידי מילוי פנאי שלי ב"חוגים" ודרכם להכיר אנשים חדשים. אין ספק שזה מוזר להיות המושא של הביקורת החברתית של עצמך, אבל הרבה יותר קל לעשות את זה כשאתה יודע שזאת המטרה שלך ולא מכסה אותה השלל תכסיסים עצמיים שבסוף כואבים הרבה יותר.
אז קצת מסקנות מהיום:
1. כסף לא יכול להפיג את הבדידות, אבל הוא יכול לעזור לך לעלות על נתיב שבסופו אולי (אבל רק אולי) יהיו חברים חדשים
2. כדי למלא כמות גדולה של פנאי יש צורך ב"תחביב" שימלא יותר מאשר רק את זמן הפעולה עצמו, אלא יגרום לך לחשוב עליו גם במהלך היום, וללמוד עוד דברים בפנאי מהפנאי.
3. אני צריך חברים
אולי השלישי הוא הכי חשוב.
אבל אני לא מודאג, יש אנשים טובים בכוונת. וזה נחמד.
וסורי, אין תמונות הפעם.