me

me
me

Search This Blog

Saturday, June 26, 2010

קצת באיחור - מה שחציתי בשבילו את האוקינוס







אז, כמו שתכננתי וקיוויתי, הגעתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כדי לעבוד במה שבניתי לעצמי דימוי ענק (אולי גדול מדי מכדי שהמציאות תוכל באמת להכיל) של מה תהיה העבודה החדשה שלי.
רציתי שזה יהיה הכל - קשוח, מציאותי, פיזי, מאמץ, מרגש, מפתח ומגדיל את האינדוודואל, מחזק את יכולות החיברות של הנערים, מעצים את יכולות ההישרדות כמציאות וכמטאפורה על החיים עצמם ובעיקר שיפיח בהם את המסר החשוב ביותר -
הם מעצבים את המציאות של עצמם - הם הבחירות שלהם. ולכל בחירה יש השלכה במציאות.
אין מקום טוב יותר להפנים ולהבין את התובנות האלו כלפי עצמך מאשר בשטח, כשחם בגוף והמוח מתחמם, ואז הכל יוצא ויש עם מה לעבוד.
זה מה שציפיתי שזה יהיה.
זה לא היה בדיוק זה...
זה מצחיק כי מהרגע שהחלטתי שאני הולך לעלות על המטוס הזה, הבטחתי לעצמי אפס ציפיות. להיות מוכן להכל, אומר לא לצפות לדבר ולראות מה היכולות והכוחות שלי יכולים לעצב ולהפוך אותם למציאות שתהיה שלי. ואני חושב שעשיתי את זה בהצלחה יתרה, עד השבוע. ואולי זה מסמן את סיום התקופה הראשונה שלי כאן ואני מתחיל את החלק השני. בחלק הראשון קיבלתי בראש פתוח כל הזדמנות שהייתה לי, ואהבתי את מה שקרה וזה לא שינה מה קרה. ואמנם הייתה לי תוכנית, אבל הכנתי את עצמי רגשית ששום דבר לא יעבוד, והייתי מוכן לזה באמת. אולי הבעיה הייתה שהתוכנית עבדה כל כך טוב שהתחלתי לפתח ציפיות, כי אם הכל עבד כל כך טוב, אז למה שהעבודה לא תהיה ככה גם, אבל היא. ועכשיו שאני חושב על זה שוב. זה בסדר.

אז אחרי הקדמה קצת ארוכה מדי, אני יספר מה עשינו שם. המקום הוא תוכנית שמתמחה בטיפול דרך שטח, והכוונה היא דרך ההשלכות הטבעיות של המעשים של הנער בשטח הוא לומד את ההשלכות של המעשים שלו. יש מרכיב טיפולי חזק, והמטרה היא לעזור לבני נוער בסיכון, לצאת מהמצב שבו הם נמצאים ולעורר בהם את הצדדים החזקים באישיות שלהם כדי שיצליחו לא להדרדר חזרה לטעויות שעשו לפני שהגיעו. זאת המטרה לפחות.
התוכנית מביאה את בני הנוער (לרוב בכפיה או בצו בית משפט) אליהם למקום והם מתחילים את התוכנית לרוב למשך חמישים עד שישים יום, ולפעמים יש נערים שנשארים שם 100 ימים. ושם הם עוברים תהפוכות עם עצמם וצריכים במשך הזמן להחליט אם הם רוצים לגרום לתוכנית לעבוד בשבילם באמת או פשוט לחכות שזה יגמר. לרוב הם מחליטים לעבוד על עצמם ולהתחיל את הטיפול. במהלך היום אנחנו מטיילים או נמצאים במחנה ועובדים על כל מיני דברים - הם צריכים לכתוב הרבה ביומן בשביל עצמם ולחברים שלהם לקבוצה, ולעבוד על מיומניות שטח כמו הדלקת מדורות מאבנים או בחיכוך של עצים, או לבנות מלכודות ודברים כאלה.
והאמת שזה בדיוק מה שידעתי לפני השבוע הזה, אבל במהלך השבוע שאני עבדתי טיילנו יום אחד מתוך שמונה ימים בשטח, כי היינו צריכים להשאר במחנה חלק גדול מהזמן, או שעשינו טיול רגלי של שני ק"מ על מישור. וזה ביאס אותי, כי דווקא ביום האחד שטיילנו ברצינות כל מה שציפיתי שיקרה, קרה. לילדים היו התפרצויות, דברים צפו על פני השטח, הבעיות עלו והיה עם מה לעבוד. לא רק מה שהם מספרים שהם מרגישים, אלא רגשות. וזה היה אמיתי, ולזה חיכיתי.
דבר נוסף שהיה לי קשה, זה שזאת תוכנית פרטית. לשלוח ילד לתוכנית עולה קרוב לעשרים עד שלושים אלף דולר. כן כן, עשרים עד שלושים אלף דולר. זה משנה כל כך הרבה דברים. וזה לא אומר שהנערים האלו לא צריכים את זה, פשוט זה לא הנערים שהכי צריכים את זה, וחלקם, אפילו באמת לא צריכים את זה, אבל ההורים יכולים להרשות לעצמם, אז למה לא. תפסו את הילד מעשן קצת חשיש ושלחו אותו למטפל או לפסיכיאטר שאמר שיש לו בעיות של דימוי עצמי ומיומנויות חברתיות. מה שמצחיק זה, שאולי 70 אחוז מהנערים בגיל חמש עשרה סובלים מהבעיות האלו ולא צריך לשלוח אותם. אבל אם אפשר אז למה לא.
ואולי הכי חשוב, זה לא במדבר. מה אני יעשה, זה פשוט לא זה, ליבי במערב ואנוכי בסוף מזרח (ארה"ב).
אז מה, מה עכשיו אתם שואלים?
האמת שלא הרבה, כי עם כל הביקורת שלי, אני יודע שאני צריך לעבוד בזה קצת, להכיר את התוכנית יותר מקרוב ולא לשפוט אחרי שבוע אחד , למרות שאני די בטוח שאני צודק. ולקבל את השלב השני בהבנה. עכשיו מתחילים כבר לטפח ציפיות, וזה אמנם דבר טוב, אבל אולי מצריך ממני לשנות את השם של הבלוג...
ואיך היו הנערים. תכלס, חמודים, נעימים רוב הזמן. חלקם קשים מאוד, אבל לא משהו שלא ראיתי מעולם, וחלקם היו יותר נעימים מחלק גדול מהחניכים בקליה. שזה אומר הרבה. אני עבדתי בתוכנית של הנגמלים מסמים, והיו שם כמה נערים עם סיפורים קשים על התמכרות להרואין ושאר ירקות בגיל 16. אבל דווקא הם היו הכי אמיתיים וכנים ואיתם באמת אפשר לעבוד.

וחוץ מזה, מצאתי דירה. יותר נכון, הדירה מצאה אותי. הבית שהגעתי אליו בגלישת ספות, הוא הבית שאני נשאר בו. שבוע הבא מתפנה בו חדר ואני אכנס אליו, ובינתיים אני עדיין על הספה. אני משתדל לראות מונדיאל, אבל לא יצא לי הרבה בינתיים. החברה' בדירה ממש חמודים, והם כבר מתחילים להיות חברים טובים שלי. אני ינסה לסיים את שיטת המדפים במקרר שלנו, כדי שאני יוכל להרגיש קצת יותר בבית ואולי בהמשך גם נכניס קצת דיבורים על קופה שיתופית, מסוימת. (ואני מתאר לעצמי שיהיו הרבה תגובות על השורה הזאת, אבל אתם יותר ממוזמנים כמובן להגיב).

ולסיום, אני יציין נקודת ציון חשובה,
הארוחה הבוכראית הראשונה באשוויל הוכנה השבוע על ידי. הייתה ארוחה מצוינת שכללה, אושפלאו, קישואים ממלואים וחלה ביתית (מתכון של גן אלמוגן כמובן). ועוד כל מיני מתאבנים שמפאת כבודם של חלק מהקוראים שלי, לא אציין במפורש את שמותיהם, אך בהחלט היו טעימים.

היינו שמונה, ובישלתי לעשרים איש, כמובן, כי אני לא יודע לבשל אחרת. אבל נשאר לנו שאריות שיספקיו לכמה זמן, והלהבתי את כולם להתחיל לבשל ארוחה פעם בשבוע כדי שנשב כולנו יחד לאכול ארוחות ערב פעם בכמה זמן.

קיצר, אני חייב לסיים, כי אני כבר מקשקש, והמשחק של ארה"ב מול גאנה עומד להתחיל ואני הולך לפאב להשתכר בשעה שתיים בצהריים, עם מלא אמריקאים פטריוטים, ואני חושב שאולי אני אהיה בעד גאנה. סתם בשביל הכיף


1 comment:

  1. מה, אתה הולך לפתוח שם קומונה?????
    מעניין מה יהיו התגובות.
    העיקר שהאוכל הבוכארי הגיע לאשוויל!
    אמא

    ReplyDelete