פאקינג שלבי צפון קוליינה

The essence of change:

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה וחשבתי לעצמי שאני הולך לטייל בארה"ב. לראות אותה לא כמו בסיפורים, ובאגדות. לראות אותה כפי שהיא באמת. לא יודע להגיד אם נכשלתי בזה, אבל ראיתי חלק מאוד מסוים היות ותקעתי יתד בצפון קרוליינה. הפעם החלטתי שאני אצא למסע מעין זה מאשוויל, ביתי. מי ידע שהמסע שלי יתחיל יותר מוקדם מהצפוי.

ביום שישי בבוקר לאחר בילוי מאוד נעים בניו יורק, עם חברתי ממפגשים רנדומליים בניו יורק, בר, יצאתי לשדה תעופה לטיסה שחשבתי שהייתה בתשע וחצי בבוקר. התעוררתי מוקדם, כמו ילד טוב, ויצאתי מביתה ברחוב 125, לשדה התעופה ג'יי אף קיי. החיים דבש אמרתי לעצמי, אני יגיע לאשוויל היום בערב, נבלה קצת עם חברים לכמה ימים ונצא לראות את ארהב. בדיוק אמרתי לבר שמה שמעורר השראה מבחינתי ב"בדרכים" של קרואק זה שהוא משעם גם, שהוא לא צפוף מדי בחוויות היסטריות של סיפורים, אלא שיש בו משהו כנה יותר מבחינת סיפור מסעות. שהוא לא תמיד מנסה לרגש, אלא לספר סיפור שקרה באמת, ולפעמים החיים לא תמיד מרגשים, גם כשאתה בדרכים. מסתבר שלפעמים יש תקריות יוצאות דופן, ויש גם חרא שהוא בדיעבד מרגש, אבל בזמן שהוא קורה הוא חרא, ממש חרא.

אז הגעתי לשדה, והתיישבתי בשער שלי, וראיתי שהטיסה שלי לא מופיעה שם. לא הבנתי ככ למה, ואז זה נחת עלי. אני כזה סתום! הטיסה שלי בתשע וחצי בלילה, לא בבוקר. OMG. טעות שלי, שלי ורק שלי, ואני ישלם עליה את המחיר. הבעיה היא שאני אמור לתפוס אוטובוס משארלוט לאשוויל ואני בחיים לא אגיע אליו אם אני אנחת בלילה בשארלוט. טוב, אז בדקתי השכרת רכב, וזה לא יעלה לי ככ הרבה יותר מאוטובוס. אז הקדמתי את הטיסה שלי לטיסה מוקדמת יותר שיוצאת מארבע וחצי, עלה לי עוד שלושים דולר (האמת שעלה לי ארבעים, אבל שיקרתי לעצמי שניה אחרי שעלה לי שלושים כדי שאני לא ארגיש כזה מפגר ואני מספר לכולם שזה שלושים דולר) ואני עדיין אגיע לאשוויל בלילה. סבבה. החיים דבש. על טעויות משלמים, וזה בסדר.

אז אני מנמנם לי בכיף בשדה תעופה, רואה פרק או שניים של הסמויה, הזמן עובר והשעה ארבע מגיעה. אני יושב בשער ופתאום אני קולט את מילת המפתח שתלווה אותי בשעות הקרובות, והלא ככ קרובות – delayed. חצי שעה דיליי, שעה דיליי, שעתיים דיליי, שלוש שעות דיליי. ולמה דיליי, כי יש סופת ברקים ורעמים (ביוני!) והמטוס שלי שאמור להגיע מבאפלו ניו יורק (שעה טיסה) לא יכול לצאת מהשדה. כבר נהיה שמונה בערב ואני אומר לעצמי, שטוב, לפחות אני יקבל את הארבעים דולר שלי חזרה (עכשיו זה כבר נהיה ארבעים דולר בחזרה). אני מתקשר לחברת תעופה והם אומרים לי סבבה, החזרנו לך את הכסף. לפחות זה. במסך כל עשרים דקות כתוב עוד פעם דיליי, וכבר מזמן התנתקתי מהצורך להסתכל על המסך כל שתי דקות לראות מה יהיה ולומד לקרוא את ההבעות פנים של אנשים אחרים. בתשע וחצי, בשעה שהטיסה המקורית שלי הייתה אמורה לצאת לדרך, מופיעה על המסך המילה יחידה שיכולה להיות יותר נוראית מדיליי, cancelled. טוב נו, לפחות אני יקבל בית מלון ללילה בניו יורק מכל החרא הזה שעברתי לעצמי. אז שוב, כמו ילד טוב, אני נעמד בתור יחד עם איזה מאה איש מחכה לשמוע מה ייתנו לי. אבל במהלך התור אני מבין שאין לי מה לפתח ציפיות כאלה, האנשים לפני בתור נראים כולם מאוכזבים ועייפים, ולא כמו אנשים שקיבלו מלון ללילה. אני שואל מישהו בתור והוא מספר לי שבחברת ג'ט בלו לא נותנים שום פיצוי אם הסיבה לביטול הוא מחוץ לשליטתם. מסתבר שמזג אויר זה מחוץ לשליטתם... אז חיכיתי שאני אדע לפחות מה קורה עם המזוודה שלי. בינתיים אני קולט שהטיסה שלי שהייתה אמורה לצאת בתשע וחצי, המקורית שהגעתי אליה 12 שעות לפני הזמן, יוצאת כרגיל לשארלוט ואני נשאר בג'יי אף קיי. איזה זין. אז כשאני סופסוף מגיע לדלפק היא אומרת לי שהיא יכולה לשים אותי על טיסה של שבע וחצי בבוקר או ארבע וחצי אחרי הצהריים. אין לי כוח להעביר את הלילה בשדה תעופה, אני אקח את הטיסה של ארבע וחצי ונחזור לעיר ונישן לילה כמו בן אדם אצל בר. דקה אחרי שלקחתי את הטיסה של ארבע וחצי אני מתקשר לבר, ובר לא עונה. אז אני מחכה חצי שעה והיא עדיין לא עונה. אז התקשרתי גם לטלי, חברתי השניה בניו יורק והיא גם לא עונה. טוב, כנראה שיצאתי מפגר שוב, ולקחתי טיסה של אבע וחצי אבל אני יעביר את הלילה בשדה תעופה בכל זאת ואז עוד שמונה שעות. כוס. אבל טלי חזרה אלי אחרי שכבר התחלתי להתמקם לי על איזה ספסל ללילה, ואמרה לי תבוא תבוא. אז עליתי על סאבווי בשתיים עשרה וחצי בלילה, עייף ועצבני כדי לישון כמו בן אדם על ספה של חברים. תודה לכם טלי, ותומר.

אז למחרת בבוקר אני קם ומנסה להעלים את היום הזה מהחיים שלי. לשכוח אותו. חפיף, היה יום קצת קשה, לא מעט באשמתי, והרבה דברים שלא יכולתי לצפות אבל איכשהו תמיד בחרתי את הבחירה הלא נכונה, אבל יש ימים כאלה גם בחיים. חוויה חשובה, וחוץ מזה אני מתחיל את הטיול שלי, אז זה טוב לצבור חוויות לא טובות קצת. לא ידעתי שזה עוד ימשיך...

אני מגיע לשדה בשתיים וחצי, הטיסה יוצאת בזמן, המזוודה שלי כבר מחכה לי בשארלוט, רואה פרק או שניים של הסמויה (העונה השלישית ממש מעולה – חבל שמישהו גילה לי קורה בסוף העונה), ומחכה לשעה ארבע וחצי. מגיע ארבע וחצי ומתקבלת ההודעה שליוותה אותי ככ הרבה פעמים אתמול שוב. דיליי! דיליי דיליי דיליי, כוס אמק דיליי. הפעם בקטנה, רק שעה וחצי, ועולים למטוס. אההה, סופסוף אפשר להירגע, הגרוע כבר מאחורי. מתיישב במטוס פותח מחשב לסיים לראות את הפרק, מצפה שכל רגע תעבור הדיילת להגיד לי שאני צריך לכבות את המחשב כי ממריאים, אבל היא לא באה. ואז אני שומע שהטייס אומר שההמראה מתעכבת עוד חצי שעה כי יש עדיין בעיות במזג אויר. כולה רציתי לטוס לפאקינג שארלוט, טיסה של שעה וחצי! למה זה לוקח לי כבר מעל 33 רק לצאת לדרך, זה לא הגיוני. אבל בסוף ממריאים, ויוצאים לדרך ואני נרגע. זה הכל מאחורי. אני נוחת בשארלוט, כבר שמונה בערב ואני הולך לשכור רכב. כמובן שיש בעיות עם המזוודה, אני מחפש את המשרד של ג'ט בלו לקבל את המזוודה שלי, ואין אף אחד במשרד, מתחרפן בקטנה, עושה שלושה סיבובים מסביב לשדה, מחפש מישהו לדבר איתו, חוזר למשרד ומגלה שיש שם מישהו ואני מקבל את המזוודה שלי. יש רכב, יש מזוודות, יש הכל – אשוויל היר איי קאם.

אז עכשיו אתם אומרים לעצמכם, ואללה, סיפור ארוך ומייגע, היה מייגע לקרוא את כל זה, היה בטח יותר מייגע לעבור את כל זה, אז זהו, שהסיפור עוד לא הסתיים.

אני נוסע לי באוטו, מבסוט, שומע מוסיקה רגועה כדי שאני לא אסע מהר מדי, נוסע דרך כל מיני עיירות שמסקרנות אותי נורא – דאלאס צפון קרוליינה, בארנסוויל צפון קרוליינה, שלבי צפון קרוליינה. פאקינג שלבי צפון קרוליינה. למרות שזאת לא הדרך שאני רגיל לנסוע בה משארלוט, הג'י פי אס אומר שזאת הדרך ולא בא לי לחשוב יותר מדי, אני אסע בעקבותיו ונראה קצת עיירות שכוחות אל. אני עוד אומר לעצמי בדרך, אשכרה אמרתי את זה לעצמי, איזה קטע זה שאף פעם לא עיכבו אותי או קיבלתי דוח כאן בארהב, בארץ כל יומיים מעכבים אותי ועושים עלי חיפוש, וכאן לא קרה לי כלום עדיין. איזה נאכס עשיתי לעצמי. איזה חצי שעה אחרי המחשבות האלה, מכונית משטרה עוצרת אותי בצד. "שלום אדוני, אתה יודע מה הייתה המהירות המותרת מקודם ואתה יודע כמה נסעת?" הרי ידעתי שזה היה 55, וכן אולי נסעתי קצת מהר, יאללה תן לי דוח ונגמור עם זה אין, כבר אי אפשר להפתיע אותי עם כמות החרא שמאכילים אותי כאן. אבל אני מנסה את מזלי, מספר לו את כל הסיפור עם קצת הגזמות בריאות – נתקעתי בשדה 36 שעות, איבדו לי את המזוודות, הייתי בטיסה ישר מהארץ, כבר שלושה ימים שאני רק בשדות תעופה, אבל המהות של הסיפור היה כנה, אולי זה היה ככ מופרך שהוא כבר לא האמין לי, אבל תכלס זה היה די מדויק. "טוב, תן לי את הרשיון נהיגה שלך ואני אלך לבדוק מה אני יכול לעשות". וואי, אני מקווה שאולי הפעם מישהו יתן לי קצת סלאק, נסעתי 72 באיזור של 55, והוא אמר לי שאם הייתי נוסע 70, אז הוא אפילו לא היה עוצר אותי, אבל 72 אז הוא חייב לעצור אותי. אני מחכה באוטו, כמו ילד טוב ובטוח שהוא ייתן לזה לעבור, יענו באמת הבן אדם היה נדמה שהוא מבין קצת, יראה שאין לי שום היסטוריה של עבירות תנועה, ויגיד יאללה חפיף, ניתן לו ללכת הביתה. אבל לא. כמובן שלא. הוא חוזר אלי ויש לו דף נייר ביד, כוס אמק דוח. עכשיו בדיעבד אני עוד אומר הלוואי דוח, הלוואי. לא, לא קיבלתי דוח, קיבלתי זימון לבית משפט! בפאקינג שלבי צפון קרוליינה, מתי? ב15 ביולי, בדיוק מתי שאני אמור להיות איפשהו בין צפון דקוטה, מערב וירג'יניה ודרום ניו מקסיקו. איפשהו שם על הציר. "אבל אני לא יכול להגיע לזה, מה אני אמור לעשות? אני שנה שלמה עובד כדי לצאת לטיול של חודש פעם ראשונה בחיים שלי ואתה דוחף לי להתייצב בבית משפט בפאקינג שלבי צפון קרוליינה?" אז הבן זונה, עוד עונה לי שאני חי טוב, ושהוא עובד בשני משרות כבר חמש עשרה שנה ובחיים לא היה לו חופש של חודש ללכת לטייל. יא בן זונה, אמא שלך מוצצת זין של כלבים יא נאצי. לא אמרתי לו את זה, אבל ממש רציתי. ממש. קיצר, אני חופר לו עוד איזה שעה על כמה שאני מסכן והוא לא שם עלי זין, ומסיים את השיחה. הוא בא ללכת והוא נעצר ומסתכל עלי עוד שניה, מהסס ואז אומר, "אני יכול לשאול אותך משהו על ישראל?" לך על זה, סבבה. אז הוא אומר לי במבטא דרומי כבד " מה אתה חושב על כל המצב שלכם שם בישראל עם עזה וה1967 הזה שלכם?" אשכרה, זה מה שאתה הולך לשאול אותי עכשיו, איך עונים לשוטר שנתן לדוח, הלוואי דוח, בית משפט הרגע, מה אני חושב על ישראל. אני אומר לו בהכי אמביוולנטיות, שאני מקווה שיהיה שלום, ושיש בעיות עם הצד השיראלי והצד הפלסטיני כאחד, ושאני מקווה שכולם יוכלו לחיות ביחד. דיפלומטי, אך עם זאת לא ימני קיצוני כמו שכולם אומרים שאתה צריך להיות כשאתה בח"ול כי כולם שונאים אותנו. אז מה הבן זונאצי הזה אומר לי: " אני חושב ומתפלל עבורכם הישראלים כי אתם נלחמים מלחמה שבה לעולם לא יהיה לכם בה שלום, אתם נלחמים נגד בני ישמעל והם לא ינוחו ולא יקבלו שלום לעולם, ואני שמח שאתם שם נלחמים נגדם, ואני יודע כעובדה, שלעולם לא יהיה שלום בישראל, לעולם." פאק מי. ועוד עניתי לו, כי זה כבר היה טו מאץ', שאני חושב שחייב להיות בישראל שלום כי אני לא מוכן שהמשפחה שלי והחברים שלי שחיים בישראל יחיו במלחמה מתמדת, וישראל גם צריכה לקחת אחריות על הדברים שהיא עושה. והוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהחלל "זה האדמות שלכם שם, הפלסטינים המציאו את העם שלהם לפני שישים שנה והם חושבים שזה נותן להם זכות על קרקע שהיא שלכם כבר אלפי שנים?" שוב, אני חייב לענות לו, הרגשתי שזאת נקודת פורקן לגיטימית ומאופקת לכל הקריזה של ה40 שעות האחרונות " גם היהודים חשבו על הקונספט הזה של אדמה משל עצמם כולה לפני 120 שנה, אז למה כולם מתווכחים על אדמה, כשמה שרוצים זה רק לחיות". יכול להיות שזאת הייתה טעות, אבל כבר היה לי זימון לבית משפט ביד וכבר לא היה לי מה להפסיד. כל עוד אני לא אקרא לו בן זונה בפנים, זה בגבולות השיחה הליגיטמית. "אני אומר לך שלעולם לא יהיה שם שלום" הוא אומר לי " ואני מקווה ומתפלל עבורכם בכל יום ויום שתצליחו לגרש את בני ישמעל האלה ממכם, ושתנצחו במלחמה הצודקת" אני קורא בין השורות של מה שהוא אומר: פאקינג היפי, he hates his own country that much that he’ll give up his lands for the sons of Ishmael. אמרתי לו תודה רבה, ושאני שמח שהתפילות שלו איתנו, והוא הלך.

ישבתי באוטו עוד איזה חמש דקות לפני שבכלל יכולתי להתחיל לנסוע. המום, קצת גאה כי אני מרגיש שייצגתי את ישראל בכבוד לטעמי, ולא נכנעתי לתכתיבים של מנאייק רד נק אוונגליסט שבטח שונא הומואים אבל הומו בארון בעצמו. מרגיש שזה אולי הזין הכי גדול שאכלתי מזה מלא מלא מלא זמן. מרגיש עייף ורוצה להגיע הביתה כבר. ואז בסוף אני מזכיר לעצמי שזה יהיה סיפור טוב בעוד יומיים שלושה. ואני מבין פתאום זאת פעם ראשונה שאני ממלא שלושה דפים של כתיבה על סיפור מבלי להעמיס יותר מדי מה הרגשתי ומה חשבתי וחפירות וכאלה. נטו, כתבתי את מה שהיה.

אז זה אמריקה הא, טוב המסע שלי התחיל מוקדם מהצפוי, אבל את זה באתי לראות. פאקינג שלבי צפון קרוליינה.