לכתוב, בלי לדעת על מה

בלי מחשבות מפותלות ומחושבות,
בלי כותרות נוצצות שחשבתי עליהם יומיים,
בלי לנסות להביע את עצמי באופן מחושב כדי שאני אהיה מובן לאחרים או אפילו לעצמי
פשוט בלי

מחוסר שינה, מחוסר רצון לישון אחרי סרט טוב שעושה לי לבכות אני יושב מול עצמי לכתוב בשעות המאוחרות של הלילה. הרגע הזה - כפי שאני חווה אותו עכשיו,
ועכשיו כבר מאחורי:
שעות מאוחרות של לילה, אחרי יום סתמי וחסר תוחלת, אבל מעורר התפעלות עדיין. המאוור המזדקן נותן את אותותיו על רעשי החלודה הקטקטנים המבצבצים מאחורי ההסתובבות המתמדת שלו. נורה ג'ונס מנגנת לי בנחת מסביבי ובכל הכיוונים פשוט כי אני לא מכיר מספיק טוב, והפסתנר מסב לי מעט נחת. משמאלי ארון הספרים החדש שלי שתופח לו לעיתו - בחלקו בניסיון פתטי להשוויץ קודם כל לעצמי ולכל מי שיכנס לחדר ויראה שאני אדם אינטלקטואל, אפילו שלא קראתי עדיין יותר משני ספרים שם, וסביר שלא אקרא את חלקם הגדול אף פעם - עצם הקיום שלהם מסב לי נחת ועונג - חלקו מהאגו וחלקו מהידיעה שאם אני רוצה הם שם. ארון בגדים שמתפתח, שאלות על סגנון ועל סטייל ועל כמה אני רוצה בכלל לעבוד בזה, להתעסק בזה - בסטייל שלי ואני הרי כבר מתחיל להיות מחויב לסגנון, אבל אני תמיד יכול לשנות - כל מה שנדרש הוא קפיצה קטנה לאיזה חנות בגדים, ארנק מלא והרי לך - סגנון חדש. אהה כן שכחתי, צריך גם להחליט מי אני ואיזה סגנון, זה יכול לחכות.
מי יקרא את זה בכלל, ומה הוא יחשוב על המחשבות שלי, בשביל מי אני כותב את הבלוג הזה, אני שוכח לרגע. מנסה להזכיר לעצמי שזה בשבילי אבל מהסס לכתוב את מה שאנשים לא ירצו לשמוע. ונשאר מהוסס.

קורא את זה שוב,
מוודא שאין טעויות
תיקנתי
לא ממש מבסוט, אבל חושב שזה שירת את המטרה. להמשיך?
לא, מספיק.
לילה טוב