בוהה אל תוך קהל של אנשים, כל אחד מנסה להרשים את השני - האחד עושה קעקוע יחסית מרשים במקום, שאי אפשר שלא להבחין בו, השני יוצא מהבית והתספורת שלו דרשה לפחות שעה וחצי של עבודה, השלישי סתם שמן - אבל חשוב לו האופי הזה של להיות שמן, והיא - המחשוף שלה כל כך גדול שאי אפשר שלא להבחין בה. והם כולם מבחינים אחד בשני אבל משתדלים שלא, משתדלים לא להראות שאיכפת להם מה אנשים אחרים חושבים - כי הרי הסיבה ה"אמיתית" שהם לבושים/מתנהגים ככה זה כי הם אינדבידואלים. אינדבידואלים אמיתיים, לא סתם כאלה שתכלס איכפת להם מה כולם חושבים אבל משתדלים לא להראות, אלא על אמת - זה מי שהם וככה הם בוחרים להראות לעולם את האופי שלהם - כדי שכולם יראו, אבל לא כי איכפת להם מה חושבים עליהם האנשים האחרים בקהל, חלילה, לא הם פשוט אמיתיים, אותנטיים.
ומה שמצחיק זה, שזה עובד. לא כי אנשים לא מכירים בבדייה של החיים של עצמם או של השותפים שלהם לקהל, אלא כי הם פוחדים להודות בפני עצמם שהחיים הפיקטיביים שהם יצרו בעצמם לעצמם הם פיקטיביים לא פחות, ואם הם יכירו בזה אצל השותפים שלהם - אז הם יצטרכו לראות את זה גם בעצמם, אז מה הטעם. משקיעים כל כך הרבה כסף וזמן, כי אין שום דבר אחר לעשות עם כל הפנאי הזה, ועוד מצטדקים בפני עצמם. אז מה נשאר בסוף - כולם יודעים, אבל כדי לכסות טלאי על בוץ שמתחיל להתקלף קוראים לזה סצנה, ניתן לזה שם יפה ואולי כולם לא ישימו לב. והרי זה כל כך קל כשלא רוצים שאפשר כמעט לקרוא לזה פשוט בשם האמיתי - פיקציה והאנשים עדיין ישארו בזה - כי זה מה שקורה עכשיו "כן, פיקציה זה מגניב".
ואני בוהה בכולם ותוהה לעצמי מה אני צריך לעשות, איך אני יכול לחוות את החוויה האגרסיבית הזאת בעצמי, לשאת את המבט הזה שבוחן את כולם, בטוח שאני צודק, יודע שאני צודק, חושב שאני צודק, ותוהה אם אני בכלל צודק. המוסיקה מתנגנת ברקע. עוד הופעה "מעניינת" של שלושה אנשים שמנסים להשאיר רושם אצל קהל שבוי של אנשים שמחפשים להיות שבויים, ומשום מה זה עדיין לא עובד לגמרי. הלהקה לא מגניבה מספיק, לא בולטת מספיק - לא מספקת מספיק גירוי למספיק חושים, כי הם, אנחנו, כבר כהים לגירוי פשוט כל כך של מוסיקה. פשוט מוסיקה. ואולי עוד לא לגמרי, אבל זה עדיין לא מספיק כדי להשאיר רושם. שואל את הבחור לידי, עם הפריזורה ה"מהממת" ואיזה צלב על הצוואר - "איך קוראים ללהקה?" והוא אומר לי שאין לו שמץ של מושג.
ואני שואל את עצמי שוב, מה התפקיד שלי בכל זה, מה אני חושב על מה שאני רואה...
אבל האמת היא שגם אני לא רוצה לראות את זה, לא רוצה לחוות את זה ככה בעיני עצמי. גם אני רוצה להיות מגניב, גם אני רוצה להיות חלק מזה. אז שותים עוד קצת ושוכחים.
כל כך קל לשכוח אם רק רוצים.
ותכלס, נהניתי.
אבל אני מעדיף לחזור בסוף הלילה, בשאריות הגילופין, ולהזכר כמה צלול אני גם יודע לראות את כל זה, ולתת לעצמי את הזכות לבחור, בכנות במה שעושה טוב. לא רק לעצמי, אלא בטוב שהוא כנה מספיק כדי להודות שלפעמים אתה פשוט רוצה להיות מגניב, אבל להתעורר מחר בבוקר ולזכור שאת ההגדרה העצמית שלי אני מודד באמצעים אחרים ומעניינים יותר ממגניבות.
מישהי חשובה פעם אמרה לי:
"יש שני סוגים של אנשים בעולם - אנשים שהמציאות מעצבת אותם, ואנשים שמעצבים את המציאות. תבחר מי אתה, אבל מה שלא תעשה אתה בוחר באחד מהם"
לילה טוב ובוקר טוב.
ומה שמצחיק זה, שזה עובד. לא כי אנשים לא מכירים בבדייה של החיים של עצמם או של השותפים שלהם לקהל, אלא כי הם פוחדים להודות בפני עצמם שהחיים הפיקטיביים שהם יצרו בעצמם לעצמם הם פיקטיביים לא פחות, ואם הם יכירו בזה אצל השותפים שלהם - אז הם יצטרכו לראות את זה גם בעצמם, אז מה הטעם. משקיעים כל כך הרבה כסף וזמן, כי אין שום דבר אחר לעשות עם כל הפנאי הזה, ועוד מצטדקים בפני עצמם. אז מה נשאר בסוף - כולם יודעים, אבל כדי לכסות טלאי על בוץ שמתחיל להתקלף קוראים לזה סצנה, ניתן לזה שם יפה ואולי כולם לא ישימו לב. והרי זה כל כך קל כשלא רוצים שאפשר כמעט לקרוא לזה פשוט בשם האמיתי - פיקציה והאנשים עדיין ישארו בזה - כי זה מה שקורה עכשיו "כן, פיקציה זה מגניב".
ואני בוהה בכולם ותוהה לעצמי מה אני צריך לעשות, איך אני יכול לחוות את החוויה האגרסיבית הזאת בעצמי, לשאת את המבט הזה שבוחן את כולם, בטוח שאני צודק, יודע שאני צודק, חושב שאני צודק, ותוהה אם אני בכלל צודק. המוסיקה מתנגנת ברקע. עוד הופעה "מעניינת" של שלושה אנשים שמנסים להשאיר רושם אצל קהל שבוי של אנשים שמחפשים להיות שבויים, ומשום מה זה עדיין לא עובד לגמרי. הלהקה לא מגניבה מספיק, לא בולטת מספיק - לא מספקת מספיק גירוי למספיק חושים, כי הם, אנחנו, כבר כהים לגירוי פשוט כל כך של מוסיקה. פשוט מוסיקה. ואולי עוד לא לגמרי, אבל זה עדיין לא מספיק כדי להשאיר רושם. שואל את הבחור לידי, עם הפריזורה ה"מהממת" ואיזה צלב על הצוואר - "איך קוראים ללהקה?" והוא אומר לי שאין לו שמץ של מושג.
ואני שואל את עצמי שוב, מה התפקיד שלי בכל זה, מה אני חושב על מה שאני רואה...
אבל האמת היא שגם אני לא רוצה לראות את זה, לא רוצה לחוות את זה ככה בעיני עצמי. גם אני רוצה להיות מגניב, גם אני רוצה להיות חלק מזה. אז שותים עוד קצת ושוכחים.
כל כך קל לשכוח אם רק רוצים.
ותכלס, נהניתי.
אבל אני מעדיף לחזור בסוף הלילה, בשאריות הגילופין, ולהזכר כמה צלול אני גם יודע לראות את כל זה, ולתת לעצמי את הזכות לבחור, בכנות במה שעושה טוב. לא רק לעצמי, אלא בטוב שהוא כנה מספיק כדי להודות שלפעמים אתה פשוט רוצה להיות מגניב, אבל להתעורר מחר בבוקר ולזכור שאת ההגדרה העצמית שלי אני מודד באמצעים אחרים ומעניינים יותר ממגניבות.
מישהי חשובה פעם אמרה לי:
"יש שני סוגים של אנשים בעולם - אנשים שהמציאות מעצבת אותם, ואנשים שמעצבים את המציאות. תבחר מי אתה, אבל מה שלא תעשה אתה בוחר באחד מהם"
לילה טוב ובוקר טוב.
drink less, talk less, do more - the secret of life (by Zen)
ReplyDeletedrink more, more things will happen
ReplyDelete(secrets of life by rocknroll)
אני שונאת משפטים שמתחילים ב - "יש שני סוגים של אנשים בעולם..."
ReplyDeleteוזה היה אחד מהטובים.
יש מיליון סוגים ומיליון בחירות.
בהצלחה.
לכולנו, כמובן.