me

me
me

Search This Blog

Sunday, September 12, 2010

קצת על משפחה

אני חושב שאם הייתי מחלק את השבוע שלי בצרפת לשני חלקים הייתי אומר שהיה את היום הראשון שבו הייתי לבד, זה היה היום שבו עסקתי בלהיות בצרפת. על זה כתבתי כבר לא מעט, ואולי אפילו יותר מדי וננסה עכשיו לאתגר את עצמי קצת יותר ולכתוב על החלק השני שבו סיימתי את הפוסט הקודם. החלק השני היה כל שאר הימים שבהם ביליתי עם המשפחה שלי - אמא, אבא אורן גיל ורז.
אני חושב שהתרגשתי יותר מלראות אותם מאשר לראות את פריז ובורדו, את הנוטר דאם ואת מגדל האייפל ואת הפריזאיים מתהלכים בסטייל מרשים. ואולי זה פשוט לציין את המובן מאליו, אבל מגדלים ומקדשים של פאר מתגדמים תמיד אל מול זכרונות חיים. אנחנו יכולים להטעין את המגדלים והמקדשים במטען הרגשי של חיינו, אבל זה תמיד רק ביחס לאנשים שמרכיבים את חיינו. אני זוכר שחשבתי על ההבדל הגדול שהרגשתי בין ללכת כתייר ברחובותיה ובין מקדשיה העתיקים של פריז וניסיתי להשוות את התחושה לתייר המתהלך ברחובות ירושלים. ואולי ההבדל שהכי תפס את תשומת ליבי היה שלא נשפך דם בשביל הבניינים האלה מעולם. או שאולי יותר נכון לאמר, שמהפרספקטיבה שלי, הדם שנשפך על רחובותיה של פריז הוא דם שכבר התייבש לפני הרבה שנים, ושזאת לא ההיסטוריה שלי בכלל, אז אני לא מזדהה עם הדם "שלהם". אבל למה בכלל החשיבה על הדם שנשפך הוא שמעורר את העוצמות האלו, ועניתי לעצמי שהקורבנות של המציאות בירושלים הם אותם האנשים שמרכיבים את מציאות חיי בהווה ובהיסטוריה. אנחנו תמיד נטעין את המקדשים והמגדלים במטען הערכי של המציאות שלנו, ולכן ההתרגשות שלי הייתה גדולה מלראות את האנשים שהרכיבו את חיי כבר 26 שנה.
ואולי זאת נקודה טובה להתחיל איתה. אמא כל הזמן אומרת שאני כזה ארנן. ומה זה אומר להיות ארנן מבחינתה - עודף ביטחון עצמי כוזב, תפיסה מנופחת של העצמי, והידיעה המתמדת שלא משנה מה, אני אף פעם לא טועה, ואני תמיד צודק. וזה נכון להגיד את זה על עצמי, אבל אני תמיד שואל את עצמי איך זה שבאמת הפכתי להיות כזה? כזה ארנן? וכתבתי על זה קצת, אבל אחד הדברים שלמדתי להכיר בהם בשנים האחרונות זה כמה שאני בעצם דומה למשפחת ארנן. את הביטחון העצמי המנופח, אבל שמאפשר לי להיות בן אדם בטוח בעצמו ולא מודאג לקחתי מאבא. את התשומת לב לפרטים קטנים, ואת היחס העדין לאנשים לקחתי מאמא. מאורן ניסיתי ללמוד את אומנות הפריסטייל ומגיל ניסיתי ללמוד להיות יסודי ופרקטי. ומרז למדתי לאחרונה לראות את משפחת ארנן מפרסקטיבה אחרת, "חיצונית" שמזכירה לי בעיניים "נורמליות" איך אנחנו נראים באמת. ואני, הבן הקטן, ה"אפרוח" של המשפחה לקחתי את כל התכונות האלה ונהייתי לקונגלומרט של כל מה שהוא משפחת ארנן. ואולי על הדרך ניסיתי להיות מקורי ולמצוא בעצמי את התכונות הייחודיות שלי.
אתם מכירים את זה שאתם פתאום שומעים הקלטה של עצמכם ואתם לא מזהים את הקול שלכם. שהקול נשמע מוזר, ואתה מופתע שככה אתה נשמע. כל פעם שאני מבלה שבוע אינטסיבי עם משפחתי היקרה אני מרגיש ככה בסוף השבוע. לא ממש בטוח שמי שהיה נוכח שם לאורך כל השהייה הזאת היה אני. המראה שניצבת מולי בצורה כל כך חזקה במהלך כל השבוע הזה גרם לי לתהות מי זה האני הזה שבילה עם שאר הסמי דמויות פיקטיביות/אלטר אגו של העצמי שלי. מעבר לזה שלפעמים כשאני פותח תמונות שלנו ולא ממש בטוח בשניה הראשונה אם זה אני או אורן בתמונה, אני מנסה להבין איך לעזאזל אני בכלל מפריד את עצמי מכל האנשים האלה שכל כך דומים לי, שהם בעצם חלק ממני בצורה כל כך מהותית שקשה להפריד. כשהייתי בן 16 נאבקתי ונלחמתי ליצור לעצמי פרסונה ייחודית שתהיה שלי. הדרך היחידה שהכרתי לעשות כזה דבר היה להעתיק מאנשים אחרים ולעשות כאילו שאני מקורי בדרכי הייחודית. ורק אחרי שנים הבנתי שאני אולי לא מקורי, ושאני תוצר מוחלט של הסביבה שלי ושל החינוך שלי, אבל הייחודיות היא במינונים. אני דומה לאבא בביטחון העצמי, אבל גם לאמא ביחס לאנשים. ושונה מאמא בביטחון העצמי ומאבא ביחס לאנשים. וזה מה שהופך אותי לדניאל - המינונים.
וזאת מחשבה מנחמת.
השבוע היה מדהים בעיני בעיקר כי למדתי כמה אני דומה לאנשים האלה שאני קורא להם בית וכמה שאני כבר לא רק שלם עם זה, אני גם אוהב את זה ואוהב אותם עוד יותר בגלל זה.
האמת שההתרחשויות שהיו בשבוע הזה כבר באמת פחות מענייניות בעיני. היה כמה טירות וכמה קתדרלות. היו כמה ארוחות טובות והיו כמה פחות טובות . היו כמה לילות שחיבקתי את אורן תוך כדי שינה והיו כמה לילות שזכיתי לישון סוליקו. היו ימים שרציתי שהטיול ייגמר כבר והיו כמה ימים שלא רציתי שייגמר. ובסוף לא הצלחתי לעכל שאני לא חוזר לארץ יחד איתם. אבל כשעליתי על המטוס ונזכרתי שאני חוזר לצפון קרולינה הייתי צריך להזכיר לעצמי לשניה אחת בכוח, ואז זה בא כבר ממש בקלות, שעוד לא סיימתי את ההרפתקה שלי. רחוק מזה. ונרגעתי.

עדכון קצר למי שלא יודע. לא קיבלתי את העבודה הקבועה במקום שעבדתי בו עד עכשיו אז יש לי עוד משמרת אחת ואז אני צריך להתחיל לחשוב על מה הצעד הבא שלי. קיבלתי את החדשות האלה יום לפני שהמראתי לפריז ואני משתדל להנות מהחופש שלי עכשיו בכל מקרה ולא לחשוב על הצעד הבא. מחר בבוקר אני ממריא לניו יורק לשבוע לראות את מוד, ולבלות בעיר הגדולה קצת ואז בצפון ניו יורק לכמה ימים. ואז אני חוזר לעוד משמרת אחת ואני אתחיל לחפש עבודה חדשה.
אז עכשיו אני חוזר ברוחי למחשבות של ההרפתקה שאיתה הגעתי לכאן שוב. אותה תחושה, אבל הדילמות הם אחרות לגמרי הפעם. עכשיו צריך להבין אם אני בכלל יעמוד בציפיות של עצמי ולכותרת שנתתי לבלוג הזה - נווד, או שאני כבר השתקעתי כאן ואין מספיק כסף לנדוד בכל מקרה עכשיו. אבל מי צריך כסף בשביל לנדוד? אם כבר להיות נוודים, אז עם מה שיש יוצאים לדרך. לשמוט את הביטחונות שכבר ביססתי לעצמי כאן בכמה חודשים ולצאת לדרך חדשה, או לנסות למצוא עבודה כאן בעיירה החמודה והמגניבה הזאת שאני נמצא בה? לרגע חשבתי להפוך את החיים שלי לתוכנית ריאליטי ולהעמיד את הבחירה לידי הקוראים שלי ולפי כמות הלייקים שאני יקבל אני יתחייב להחלטה. אבל אני לא חי בסרט ואין לי מספיק קוראים כדי להפוך את זה למעניין. אהה, ואני גם לא חי בסרט אז תשכחו מזה.
אבל זה הצחיק אותי לרגע.
אז אני חושב שאני עוד אמשיך לחשוב על הדברים האלה בהמשך, אבל לבינתיים אני אסתפק בחיוך שלי מהשבוע שהיה והשבוע שיהיה.
ועכשיו אולי ננסה ללכת לקנות כרטיס בזול לפיקסיז.
אולי זאת תהיה ההרפתקה שלי להיום.

3 comments:

  1. רוצה את ההצבעה שלי לגבי מה צריך להיות הצעד הבא שלך?

    ReplyDelete
  2. no thanks ima
    dont look back [yet], just get a glance and the keep running forward... like you say: the adventure's just beginning
    and fuck the pixies. i'm down with their politics, but their music (and work ethic) is shit.
    you're the true rockstar [little] brother.

    ReplyDelete
  3. כשארנן מתפתח לשלב הבא הוא הופך להיות ארנון, יום אחד אני אלמד אותך את רוח המשפחה שלי.

    אבל דוגרי, פוסט מרגש.

    ReplyDelete