me

me
me

Search This Blog

Saturday, June 25, 2011

Music City, TN


Nashville Tennessee – Music City.

אז יצאתי לדרך. מצויד בחוויות הדרום המטרימות שלי חשבתי שאני אהיה קצת יותר מוכן לקראת מה שעומד לפני. חציתי את הסמוקי מאונטנס ויצאתי לכיוון מערב. אני נוסע לי באוטו, די מבסוט סהכ מעצמי שאני סופסוף עושה את מה שקיוותי לעשות במשך כל כך הרבה זמן. בערך 20 ק"מ לפני נוקסוויל, טנסי אני רואה שלט ענק – "the biggest flea market in Tennessee". שיט פספסתי את היציאה. לחזור לא לחזור? אני כבר בגרובה של הנסיעה אז אולי כדאי להמשיך לנסוע. לא! אני באתי להתפרקאת (הפועל של הרפתקאה), ואני לא ממהר לשום מקום. אני נוסע עוד 8 מייל עד ליציאה הבאה ועושה פרסה חזרה כדי לראות שוק פשפשים אמריקאי דרומי. אני נכנס לחניה וכבר בחוץ אני מופגז בסמלים האמריקאיים הדרומיים - בוטנים מתוקים, south Carolina peaches, וברביקיו ריבס, אבל התענוג האמיתי מחכה לי בפנים. הדוכן הראשון מלא בחולצות של הבחור הפופלארי ביותר באיזור, ישו שמו. ומיליון סלוגנים קורעים של כמה ישו הוא קול בלול, וכמה דברים טובים קורים לך כשאתה מכניס את ישו לחיים שלך. בדוכן הבא, ונראה לי שזה גם אותם בעלים כי הדוכנים מחוברים, יש את הרובים והסכינים. מבצע! רק היום! סכין מצ'אטה באורך 40 ס"מ של גרבר ב20 דולר. והאמת, אני חושב לקנות, תכלס לא הייתי מתנגד למצ'אטה כזאת. אבל לא קניתי, כי אני קמצן. אחרי כמה דקות הדוכנים קצת חוזרים על עצמם, עוד דוכן משחקי ילדים עם רובי צעצוע, עוד דוכן משחקים למבוגרים עם רובים אמיתיים, Jesus loves you souvenirs, וכו. אכלתי ספייר ריבס מוצלח והלכתי משם. מבסוט. אני בא לצאת חזרה לדרכי לנאשוויל, אבל אני רואה משהו שאני לא יכול לוותר עליו - Outdoor Megastore. כבר בכניסה אני מבין שהסטנדרטים שלהם למגהסטור הם אחרים, לא ממש ריקושט בדיזינגוף, אני מדבר על פאקינג מגהסטור, עם מפלי מים בכניסה ופוחלצים של דובים (כן, אשכרה פוחלצים של דובים אמיתיים) בכל מקום. יש חצי קומה של ציוד דייג, חצי קומה של ציוד ציד. רק להבין את הסדרי גודל, קומה זה בגודל של רחבת מוזיאון תל אביב. היה שם כל סוג של שוט גאן וחץ וקשת שאפשר לחשוב עליו בעולם. אז אני הולך לחפש את מה שמעניין אותי, האיזור של הקאמפינג. היה שם בקושי שורה וחצי של ציוד טיולים אמיתי, שני תיקים וחצי של נורת' פייס, ושלושה שקי שינה של קולמן (חברה מעפנה לאללה). ואני שוב מבין, שאני קצת זר בתוך סצנת האאוט דור האמריקאית. הם בקטע של לראות טבע, כל עוד יכולה להיות להם בירה ביד, האביזר הנלווה האמריקאי ליציאה לשטח, לא שאני מתנגד, אבל אני חושב שהם לקחו את זה לדרגת אקסטרים של לסובב את הספורט שלהם סביב זה (ראה ערך בייסבול).

בכל מקרה, הגיע הזמן לצאת שוב לדרך לחווית קאוץ' סרפינג נוספת. מה מחכה לי הפעם? מי זאת הבחורה הזאת רייצ'ל שהסכימה לחלוטין באקראי לארח אותי אצלה בבית לכמה לילות סתם מטוב לבה הכנה? אני מקווה שאולי היא בחורה דרומית טובת לב, a southern sweetheart, אבל משהו בי אומר לי שזה לא מה שהולך לקרות בתכלס. איזה בחורה דרומית תארח בחור כמוני – an Israeli hippie in America, או לפחות ככה אני מצטייר אני מניח מהתמונת פרופיל שלי בקאוץ' סרפינג. אז כמובן שהיא במקור ממיאמי, עולם אחר במונחים של אמריקה שעברה לגור בנאשוויל לפני שנה. כמו כל הבחורות שהם לא אמהות בגיל 28 בארה"ב, היא למדה מנהל עסקים וביזנס בקולג' והיום היא מלמדת יוגה ועושה סדנאות הרפיה לביזנס מן. היא מספרת לי שהיא מנסה להפסיק קצת לארח אבל היא ראתה שאני גרתי בקיבוץ ויש לה מלא שאלות על זה, אז היא הייתה חייבת לארח אותי. שמח לספק שירות, אני מספר באריכות על תולדות הקיבוץ, הכוונה המקורית וההתגלמות המאוחרת יותר, ההתפרקות של הקיבוצים ועל החוויה שלי בחיים שיתופיים. אני מסכם ואומר לה שלחיות ביחד זה מגניב, אבל צריך לזכור שזה גם קשה לאללה. היא מספרת לי שיש לה רעיון של ליצור מאין קיבוץ של אמהות חד הוריות והילדים שלהם."הגברים יכולים לבוא וללכת כרצונם החופשי, אבל בתכלס, זה מה שקורה בכל מקרה, אז אני רוצה ליצור קהילה של אמהות חד הוריות שיחיו יחד כדי שבמקום ליפול תחת עול הפרנסה והילדים לבד, תהיה להם קבוצת תמיכה". רעיון לא רע האמת, אבל זה לא באמת יכול לעבוד, כי אנשים כי לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר. שאלתי אותה מי יעשה כלים בסיטואציה הזאת, והיא אמרה שלי שנראה לה שזה יסתדר מעצמו. נזכרתי בשיחות עד ארבע בבוקר בחווה על כלים, ועל חולצות תנועה ביום גרעין וכרטיסיות נוער, להגדיר את גבולות הקבוצה ביחד בצורה משותפת. אמרתי לה שזה קצת יותר קשה, אבל זה אפשרי. החבר שלה הוא נאשוויליאן אמיתי – בן 40, בא ממשפחה נוצרית דתית אבל לא מאמין בכל החרא הזה כבר כהגדרתו "too much of a fear based religion”. אבא לשלושה ילדים, משתי אמהות שונות שחיים בניו יורק (אמא א) ובנאשוויל (אמא ב). רייצ'ל היא לא אמא של אף אחד מהם למקרה שתהיתם. מנסה לחיות טוב ולמרות שהיו לו חלומות גדולים לעוף מנאשוויל היום הוא מת על המקום ולא רוצה לעזוב. נראה לי מגדיר את החוויה הדרומית העכשווית בצורה מצוינת. אנחנו מקשקשים איזה שעה, שעתיים מדברים על נאשוויל ויוגה, על נצרות יהדות וגידול ילדים, סיפורים מהפנימייה על חניכים מפגרים ועל מוסיקת קאנטרי על סגנונתיו השונים – רוקאבילי, קאנטרי ווסטרן, קאנטרי, ויש עוד כמה ששכחתי. אפשר להשוות את זה למוזיקה מזרחית, כי זה בגדול אותו קונספט רק בסדרי גודל אחרים. המילים פשוטות, החרוזים צפויים מראש, מדבר על אהבה, כאב לב ובגידות, התוספת של הקאנטרי הוא שיש להם הרבה שירים על הטנדרים שלהם. מה לעשות, אוהבים את הטנדרים שלהם כאן.

הגיע הזמן לצאת לבארים, רייצ'ל לא באה, אבל לאנס לוקח אותי איתו לנאשווגאס. סטריפ אחד של ברים, סלונ'ס כאלה אולדסקול, סליז תיירותי בשיא עוצמתו ושמספק את החוויה שמי שבא לנאשוויל רוצה לראות. בכל באר יש מוסיקה לייב, ולאנס עוזר לי להכיר את ההבדלים בין סוגי הקאנטרי בכל באר. שותים בירה אחת, רואים שלושה שירים והולכים לבאר הבא. You ain’t woman enough to take my man, I still miss you babe, but my aim’s gettin’ better. אני קולט שכולם יודעים את המילים לכל השירים ואני לא מכיר כלום, ואני לעצמי ואוו, זאת להקה ממש מפורסמת אם כולם מכירים את כל המילים. אז זהו שלא, כולם עושים קאברים רק שאני לא מכיר אף אחד מהשירים המקוריים אז זה לא אומר לי כלום. המילים ככ סתומות שאני לא מסוגל להקשיב להם בכלל. אנשים אשכרה יוצאים עם הכובעי קאובוי שלהם לבארים, והבנות כולם בלונדות קטנטנות עם שמלות פלצניות. מאחורי עומדים שני חיילים אמריקאיים, עם כל הדרגות והעיטורים שלהם. מה הקטע שלהם לצאת לבאר במדי א', יענו לא מספיק הם צריכים ללבוש את המדי א' שלהם בדרך הביתה, הם עוד יוצאים לפאקינג באר עם זה? לאנס, החבר הסמי פאציפיסט (כפי שהוא הגדיר את עצמו) קונה להם שתי בירות ומביא להם אותם, על חשבונו. אני שואל אותו מה הקטע והוא מסביר שזה השאריות של הרגשות אשמה שלו שהוא לא התגייס בעצמו. הוא בא ממשפחה של חיילים וחשב הרבה על להתגייס בעצמו אבל לא הצליח להביא את עצמו לעשות את זה, אז זה מה שנשאר לעשות.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבארים וההופעות ואני קולט פתאום שאני ממש נהנה מהמוסיקה. תכלס, נגנים מעולים, ואפילו הכינור המעצבן הזה מתחיל להשמע כמו קסם. יכול להיות שזה קשור למגאן, נראית בת 16 בערך אולי בת 20 בפועל, שמנגנת על הכינור, ואולי זה כמות האלכהול שכבר זורם לי בדם, אבל זה נשמע טוב. אנחנו מסיימים את הלילה וחוזרים לבית של רייצ'ל ואני נרדם תוך ארבע וחצי שניות. בבוקר לאנס מספר לי שבמונית בדרך הביתה עוד מלמלתי משהו על מגאן...למחרת אני יורד שוב לבארים לשמוע את המוסיקה פיכח והאמת, שבלייב זה באמת נשמע טוב. מגניב כאן בנאשוויל, עוד לילה אחד או שניים כאן ונמשיך למקום הבא. ליטל רק ארקנסו, אמרילו טקסס או אלבקרקי ניו מקסיקו. נראה מה יתחשק לי, בא לי קצת לעשות קמפינג ולראות כבר נוף אמיתי, לבינתיים אני אמשיך את מעלליי בבירת המוסיקת קאטרי של העולם. ונראה מתי יתחשק לי לעוף מכאן.

























1 comment: