תוך כדי תנועה ומפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך, הבחירות שנראו לי הבסיסיות ביותר מבחינתי יכולות להשתנות, הפרספטיקבה נראית קצת אחרת ואז השאלה הגדולה היא איך להשאר אמיתי עם עצמי?
בשבוע האחרון פגשתי אנשים מאוד שונים ומוזרים, ואם יש דבר אחד שאני יכול להגיד על המדינה הזאת היא שיש בה מהכל. אבל נדהמתי לגלות כמה האנשים האלה, שמגיעים מקצוות כל כך שונים מצליחים להיות פתוחים לכל כך הרבה דברים שונים ומוזרים שהם בכלל לא מכירים. אתה מישראל הם שואלים אותי? איך שם עם כל המלחמות שלכם ואני תוהה מה אני צריך לענות, האם אני צריך להציג את הצד הישראלי הפטריוטי "אנחנו רק מגינים על עצמנו, מוקפים באויבים שרוצים להרוג אותנו" או אולי לנקוט בגישה קצת יותר פתוחה "מלחמה זה חרא, כולנו אשמים בזה שהמצב מדרדר", כולנו. ופתאום לרגע מתחיל להיות לי מטושטש מי זה הכולנו הזה שאני מתכוון אליו. לא כי אני שוכח מאיפה אני בא ומה אני חושב על האינדווידואליזם הקיצוני שהאמריקאיים חיים בתוכו, אלא כי הפתיחות הזאת ממיסה משהו בתוכי וגורמת לי לרצות שהמציאות תראה אחרת, בלי שאני אגרום לה להיות כזאת, אלא פשוט כי ככה זה יהיה.
אבל היא תהיה כזאת אלא אם אני אגרום למציאות מסויימת להתהוות. המציאות לא משתנה פשוט כי רוצים, היא משתנה כי אנשים משנים אותה בכל מיני צורות. פתאום אני מבין הרבה יות לעומק את המשבר בכלכלה האמריקאית לפני פחות משנתיים. אנשים חיים בחובות לביטוח רפואי שהם לא מצליחים לכסות, מוציאים משכתנא על הלימודים שלהם, רודפים אחרי כסף כי צריך לשלם לכל כך הרבה אנשים. אבל הכסף זורם. זורם לכיוון האנשים וממש נוגע, אבל נוזל להם מבין הידיים לכיוון מי שיש לו מספיק כוח כדי לשמור את הכסף אצלו. ומה נשאר מהאנשים האלה שהכסף נגע בהם וברח, או שהם ממשיכים לרדוף אחריו (corporate fuckheads) - עד איסוף מה שנקרא אנשי התאגידים
או שהם פשוט מפסיקים להתאמץ - ההיפים. אצלי, בינתיים ההיפים הם אלה שזוכים בכל הקופה, אבל אולי זה רק בגלל שהם אלה שאני מסתובב איתם כבר איזה שבוע. עכשיו שיש לי עבודה ואני מתחיל לחפש דירה ואני ארוויח כסף טוב, יחד עם הכסף מתחילות להגיע המחשבות על מה אפשר לקנות איתו.
האם אני עדיין אהיה אני, או שהאני משתנוה והופך להיות אני אחר?
אני חושב שהביקורת המתמדת על המציאות והשאיפה, ואולי אפילו הידיעה שהיא יכולה וחייבת להיות אחרת תשאר תמיד, כל השאר יבוא וילך.
ואולי מן הראוי לסיים בשיר שהבנתי לא מזמן בעזרת חברים טובים, ולאו דווקא בגלל המשמעות של השיר, אלא בגלל שהוא מזכיר לי אנשים שחשובים ומזכירים לי מי אני באמת:
כָּזֹאת אֲנֹכִי: שְקֵטָה
כְּמֵימֵי אֲגַם,
אוֹהֶבֶת שַלְוַת חֻלִין, עֵינֵי תִּינוֹקוֹת
וְשִירָיו שֶל פְרַנְסִיס זַ'ם.
בְּשֶכְּבָר הַיָמִים עָטְתָה נַפְשִי אַרְגָמָן.
וְעַל רָאשֵי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְדוֹלוֹת,
עִם צְרִיחַת נְשָרִים.
בְּשֶכְּבָר הַיָמִים... זֶה הָיָה בְּשֶכְּבָר הַיָמִים.
הַעִתִּים מִשְתַּנוֹת
וְעַכְשָו -
הִנֵּה אָנֹכִי כָּזֹאת.
No comments:
Post a Comment