me

me
me

Search This Blog

Saturday, September 11, 2010

עד שמתרגלים אז מתרגלים מחדש למשהו אחר

מתרגלים נורא בקלות, לכל דבר. ואז צריך להתחיל להתרגל חזרה למשהו אחר.
יושב על מטוס, חוצה את האוקינוס האטלנטי בפעם השניה בחודשים האחרונים. הפעם המחשבות הם קצת אחרות. פעם אחרונה הרגשתי שאני יוצא להרפקתה של החיים שלי, פעם ראשונה יוצא מאיזור הנוחות שלי (תרגום גרוע ל
comfort zone),
אחרי הרבה שנים כדי לעשות את שלי בשבילי ורק בשבילי. בפעם הראשונה חציתי את האוקינוס בדרך
לשם – אל הלא נודע, הפעם אני חוזר למה שאני כבר באיזהשו מובן מוזר כבר אפילו מתחיל לקרוא לו בית. וחשבתי להגיד שאני באמת מתכוון לזה, אבל יותר נכון להגיד שאני רק מתחיל להתרגל לרעיון הזה. ואולי אני לא צריך להתרגל אליו יותר מדי.
המחשבות בהצפה.
אם יכולתי לאחל לעצמי כוח עליון כלשהו יש לי תמיד תשובה אחת. אחרי שאני חושב שהייתי רוצה לעוף ואז קצת חושב על לירות לייזרים מהעיניים ואולי לפוצץ דברים וכאלה, אני נזכר שאני מאחל לעצמי דבר אחד שאני לא חושב שאי פעם יהיה לי – סאונדטרק לחיים. הלוואי ומישהו היה יכול בכל הרגעים של חיי לתת לי פסקול שיאבחן לי החיים ויתן להם כיוון ברור. מכירים את הרגע הזה בסרטים שהמוסיקה היא כל כך מושלמת לרגע שאתה מרגיש רגוע יותר, ההמשך של הסרט מתחיל להתבהר לך כי המוסיקה מבהירה לך את הכל...
אז הכי קרוב שאני יגיע אי פעם לפסקול לחיים שלי זה האייפוד שלי. אבל ההבדל המרכזי שלפעמים מוצא חן בעיני ולפעמים לא, הוא שבפסקול האמיתי של חיי אני קובע את המוסיקה שאני אשמע והיא יכולה להשפיע על המצב רוח שלי אבל לא "לגלות" לי את ההמשך של העלילה. שמתי לב שכשאני מרגיש חסר ביטחון או לא בטוח אני אשמע דיסק שאני מכיר ממש טוב, את כל ההתפתחויות של המוסיקה, את המלודיות, והמוסיקה תשתלט על המצב רוח שלי ואני לא אצליח להתרכז בשום דבר חוץ מהמוסיקה. כשאני במצב רוח הרפתקני אני אשים מוסיקה שאני לא מכיר בכלל ונמצאת אצלי באייפוד ואני כבר מלא זמן אומר לעצמי שאני רוצה לשמוע את זה.
Oracular Spectacular של MGMTעכשיו אני שומע,
ואני מכיר את הדיסק ממש טוב. כל כמה שניות אני מאבד ריכוז במה שאני מנסה לאמר ומאמץ את עצמי לחזור לכתיבה.
שבוע עם המשפחה. לאורך כל השבוע היה לי קשה לכתוב על החוויה שאני הייתי בעיצומה יחד עם המשפחה. כשאני כותב בעברית בצפון קרולינה, אין אף אחד ששותף לחוויה שלי שגם קורא את מה שאני כותב עליו, אנונימיות שאיפשרה לי להתייחס לבלוג הזה כאל מייל תפוצה למעוניינים בלבד. החוויה השבוע הייתה אמיתית, ולא חלק מעולם בדיוני שאני יכול בקלות לייצר בו הפרדות ולכן דורשת ממני יותר עדינות. חוויה חדשה. התלבטתי על איך אני רוצה לעצב את החוויה בבלוג – האם אני רוצה להיות בוטה או עדין? להגיד גם את המחשבות הקשות או רק את החוויות הנעימות? ובזמן שאני כותב את השורות האלה אני עוד לא החלטתי – כי ברור לי ש"מטבעי" אני לא אדם בוטה ואני בכלל לא משתף לרוב אנשים אחרים במחשבות הקשות שיש לי, אבל אולי זאת ההזדמנות שלי להיות "מישהו אחר" משהו חדש – הרי בשביל מה לצאת להרפקתה אם לא בשביל להשתנות, ולחוות את עצמך אחרת?
אז ננסה לקחת את זה שלב שלב, בלי הצהרות מיותרות, ולהשתנות תוך כדי, נראה אם אני יצליח.
ביום הראשון בפריז גיליתי את פריז. השוויתי במוחי שוב ושוב את התרבות הצרפתית ביחס לתרבות הישראלית והאמרקאית המוכרות לי יותר טוב. והאמת שאין פערים תרבותיים ענקיים, אבל הדברים הקטנים הצחיקו אותי – היה יום שטוף שמש, ובפארק שביקרתי בו היו מאות אנשים משתזפים. המחזה היה נראה לי כל כך מוזר, ולקח לי שניה להזכר שמה שמובן לי מאליו – שמש, הוא פריבילגיה עבור כולם כאן ויש לנצל את היום האחד שטוף השמש ולהנות ממנו. רק אחד משלל הפערים הקטנים המושפעים מכל כך הרבה מרכיבים תרבותיים משמעותיים. אפשר להמשיך לכתוב על נעלי עקב, תרבות של מעשנים ובתי קפה, היסטוריה של אוליגרכיה ומהפכות מאכזבות אבל בעיקר, בעיקר על בורגנות חזקה ומשמעותית. ומילה אחת לסיום על הבורגנות הצרפתית – סטייל. אין מה להוסיף, יש להם סטייל לצרפתים האלה.
הלכתי שעות על גבי שעות בעיר הזאת. מרובע לרובע, מרחוב לרחוב. פותח את המפה ומצפין את עצמי שוב. אני יצליח להגיע עד לשם ולחזור בזמן? אני חייב לנסות. לרוץ לרוץ, להתחרות בג'ט לג שכבר מתחיל להשפיע – מה השעה בכלל? אני חייב להמשיך ללכת. עצרתי לשתות בירה, בחום של ארבע אחרי הצהריים ביום צרפתי ממש לא טיפוסי (לא מצליח להשתוות לחום של אלמוג יש לציין), וחצי ליטר של הוגרדן מעיף אותי. אני נותן את השלוקים האחרונים לבריטי שיושב לידי וממשיך ללכת. חייב להמשיך. מגיע שוב פעם לפארק, וכל הסטונדטים ובעיקר, מבחינתי, הסטונדטיות לוגמות את קרני השמש האחרונות בצמאה חסרת רסן לתוך גופן. בלי בושה, ובעיקר בלי להסס, עוד שכבה יורדת, והם כבר כמעט ערומים. תיכוניסטים, עם קצת יותר בושה אבל לא פחות סטייל מתגודדים במיני מעגלים על המדשאה היחידה שבה מותר לשבת ומתלחששים לעצמם בחוסר ביטחון על כל שאר האנשים מסביבם. נאחזים בכל פרט שיאפשר לשיחה להמשיך מבלי שיצטרכו להתמודד עם המבוכה שאולי מישהו מהם ירצה גם קצת להתפשט והם כולם יצטרכו להחליט החלטות דרמטיות אם הם הולכים על זה גם או לא. מנסה להתיישב בפארק, אולי לקרוא קצת. מחפש כמה בחורות יפות בגיל המתאים ומתיישב לידם. כמובן שהן עוזבות ארבע שניות אחרי שאני מתיישב, לא נראה לי שזה ממש היה קשור אלי בל אני קצת נעלב בכל זאת. שם חזרה את האוזניות ומנסה ללגום את השמש בצמאה צרפתית, אבל העייפות משתלטת עלי ואני מתחיל להרדם. לא! צריך להמשיך ללכת, נפגשים עם אבא עוד שעה וחצי, אם אני נרדם כאן בפארק אני עוד עלול לא להתעורר עד למחרת. סוחב וממשיך ללכת, עוד רובע, עוד רחוב, עוד קתדלרה, עוד מבנה ארכיטקטוני מדהים. רוצה את נועה ברעה איתי שתסביר לי למה אני צריך להעריך את הבניין הזה יותר וכמה שאני לא מבין למה זה כל כך מדהים.
השעה כבר 18:00, אבא כבר נחת ובטח בדרך למלון, אני יכול כבר לחזור למלון וללכת לראות את אבא. האמת שאני מתרגש, לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים. ואז הוא מתקשר לחדר "היי באן, אני במלון. תבוא לחדר כשאתה יכול". נונשלאנט כהרגלו, ואני כבר לא מצליח לאבחן אם זאת פשוט החזות המתמדת שלו, ושהוא כבר התרגל לעצמו ככה, או שזה באמת לא כזה עניין בשבילו לראות אותי. כשאני רואה אותו פנים אל פנים אני נזכר במחוות הקטנות שבו אבא מראה אהבה כנה ואמיתית – מבט ולא מילים. אני נזכר שלא משנה כמה נלחמתי לא לרשת כל מיני תכונות של אבא, דבר אחד למדתי להעריך בשלב מאוד מוקדם – מעשים שווים הרבה יותר ממילים. ואנחנו מתארגנים צ'יק צ'ק, ויוצאים לאכול. הוא אומר לי שהוא מכיר את פריז ושיש מלא מסעדות טובות ברובע הלטיני. אני אומר לו שמצוין, כי בדיוק באתי משם ואני יכול להראות לו איך להגיע. כמובן שהוא מסרב בתוקף לתת לי להוביל ולוקח אותנו בדרך כפולה באורכה, אבל זה אבא שלי – וזה מזכיר לי בית. אוכלים אוכל לא ממש טוב בסטנדרטים שרלוונטיים רק כשאוכלים עם אבא ולא צריך לשלם בעצמך בסוף. צועדים חזרה (בדרך הקצרה הפעם) ומגיעים למלון. חושב ללכת לישון, מחזיק את עצמי ער בכוח, עוד כמה זמן אמא, אורן, גיל ורז כבר יגיעו. טקסט. חצי שעה. אני יחזיק מעמד. עשרים דקות. עשר. חמש. "אנחנו כאן בחוץ".
כשאתה כותב על משהו ומאפשר לעצמך לעבד את זה לאורך זמן אתה חושב שכשתפגוש את החוויה כבר תהיה מוכן לה. כתבתי על התרגשות, וכתבתי על ציפיה, כדי להכין את עצמי למפגש. עדיין לא הייתי מוכן לזה ואין לי מילה יותר מוצלחת לתאר את זה מ- כיף. החוויה הייתה כל כך פשוטה ו"רגילה" שבאמת כל מה שזה היה זה כיף. אבל כיף מהסוג המוצלח ביותר. וישבנו, ופטפטנו ודיברנו והלכנו לאכול שוב, ומכאן כבר החוויה מתחילה להתבלבל, כי זה הפסיק להיות הרגעים שאלהים ציפיתי ושרציתי לכתוב עליהם, אלא פשוט רגעים לחלוטין בתוך המציאות. והמילה הווה חזרה להיות רלוונטית לרגע.
ואני מפסיק עכשיו לכתוב, אבל אני אמשיך.

2 comments: