me

me
me

Search This Blog

Thursday, July 14, 2011

על נהר הקולורודו שם שטתי ותהיתי (ואני שונא את פאולו קואלו)


אזהרת חפירות במהלך הפוסט הקרוב. מתנצל מראש למי שזה לא מתאים לו. אבל תכלס, יומיים על נהר עם רעש מנוע שמשתק כל שיחה מיילדת מחשבות רבות. אז הנה הם.

במהלך שיטוטיי במורד נהר הקולורדו ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן חווה את הטבע, את הנוף, את העוצמות של המדבר לא דרך הרגליים. הייתי על סירת גומי שעשתה את העבודה בשבילי. ישבתי שם על קצה הסירה ושאלתי את עצמי מה ההבדל בין לחוות את הטבע דרך הרגליים, לבין לשבת ולתת למכונה לעשות את העבודה בשבילך. מאוד דומה לטיול ארבע על ארבע, או אפילו טיול סוסים, משהו אחר עושה את העבודה הקשה בשבילך ואתה קוצר את הפירות של העבודה. התשובה הייתה לי ברורה מאוד ופשוטה – כשאתה מרוויח את הנוף בעבודה קשה, אתה מעריך אותו הרבה יותר ואי לכך נהנה ממנו הרבה יותר.

החלק הזה היה פשוט וקל. ואז שאלתי את עצמי, אבל רגע – אם הלוגיקה של המסקנה הזאת היא נכונה, היא אמת מוחלטת, אז אני יכול להשליך את המסקנה הזאת על כל ההיבטים והרבדים של החיים. שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה "להרוויח" בזיעתי ובעבודתי כל דבר בחיים כמו את הנוף שאני נהנה כל כך להרוויח? לדוגמה, הייתי רוצה לטחון ידנית את הקרח שלי כל פעם שהייתי רוצה מילקשייק? (כמובן שזאת דוגמא מפגרת, אבל נתקעתי על זאת לזמן מה). העניין שהטריד אותי מאוד, ועסקתי בו במשך מרבית היום הראשון שלי הוא על האיזון בין היותי טכנופיל, ונטורליסט (למרות שאני שונא את שני המושגים האלה). איך זה שאני מאמין ביעילות של הטכנולוגיה, ומוכן למסור את רוב פרטיותי, את כל חיי לתוך גוגל והמחשב, אבל אני גם מאמין בהכרח שבעבודה הקשה של טיפוס לפסגה של הר. מבלי לוותר לעצמי (לוגית ולשם הטיעון בלבד, כמובן), עם טיעונים כמו צריך איזון בחיים, ולא צריך להיות מחוייבים רק לדבר אחד, בלה בלה בלה. אני מאמין בערך המוחלט של עבודה קשה לצורך סיפוק עצמי, לצורך הערכת העצמי ובעיקר לצורך השגת אושר שביצירה. ומצד שני אני מאמין ביעילות האמיתית של הטכנולוגיה שמסוגלת לקצץ את העבודה ולאפשר פנאי הרבה יותר גדול לצורך השקעה ביצירה. כמובן שחזרתי למרקס ולאופציית ביטול העבודה, ממלכת הכורח וממלכת החופש, אבל אז כבר התחלתי לאבד את עצמי ולבהות.

עוד קניון מימין, חציבה של המים בתוך השכבה הרכה שמפלסת את דרכה בעדינות וברוך אל המסלול האפשרי הפשוט ביותר ביותר שהוא מוצא. הכוח, העוצמה שבה חודרים המים, מי החיים הפשוטים והזכים, אל תוך מרבדי החול והאבן. מיליוני שנים של חיים ומוות, של עלייה וירידה של מפלס, של שיטפון ושל יובש, הכל ניכר בצורה כל כך ויזואלית ופשוטה. כל פנייה בנהר סיפרה לי את הסיפור של המקום. הקשת שנוצרה בגלל השחיקה של השכבה הרכה, בשילוב המקריות של הטיית המים בנקודת זמן מסויימת לנתיב אחר. המערה שנוצרה בגלל שבמשך אלפי שנים הייתה כאן אדמה לא מכוסה, ואז הים עלה ובאו מלא שבלולים ונוצרה שכבה רכה ואז ירדו המים חזרה, נחשפה שכבה והמים כבר עשו את שלהם. בהיתי, והמחשבות שלי נדדו. לא היה איכפת לי ככ מהמשפחה הצרפתית והמשפחה הבלגית שיושבים איתי בסירה. לא עניין אותי לשמוע את הסיפורים שלהם ועל הטיולים שלהם, לא עניין אותי לפטפט ולשמוע או לשחק עם הילדים, היה לי במה להתעסק וזה הספיק לי. חוץ מהשיחות בצרפתית שניסיתי לפענח, וכשניסיתי לחשוב בצרפתית וגיליתי כמה שבלי שפה המחשבות שלי צרות, ורדודות ומשעממות. אז חזרתי אחרי רגעים ספורים לתרגילים המחשבתיים שלי, "בעצם ביטול העבודה הוא הכרחי ליצירת התיווך שבין עולם העבודה ההכרחית ובין העבודה כיצירה, רק כשאני יכול לתפוס כל עבודה שלי כיצירה מעצם העבודה המושקעת בה, אני יכול לתפוס את עצמי כשלם ולגשר על הפער בין יעילות וסיפוק מעבודה","וכאן עברו המים ויצרו את המפתח של הקניון".

תודה אבא, גיאולוגיה זה באמת מגניב.

ביום שני כבר פחות היה לי פנאי לחשוב על מרבדי הסלע וביטול העבודה. הייתי לי דאגה עיקרית אחת ומרכזית, להחזיק חזק חזק ולא ליפול. מצחיק איך שמסלאו באמת עובד בכל התנאים, כשיש לך פנאי לדאוג להגשמה עצמית זה יקרה, אבל כשאתה צריך לדאוג לבסיסים – כמו להשאר בחיים, אתה לא חושב על מרבדי סלע וביטול העבודה. אז החזקתי, חזק חזק. כי לא רציתי ליפול מהסירה, והיו כמה פעמים שהייתי די קרוב. ההורים בתוך הסירה, מחייכים, חיוך של דאגה, חיוך של הסוואה "אני לא נהנית, בכלל, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את ההיסטריות שלי", חיוך חושף שיניים, אבל הקמט במצח מגלה את האמת מאחוריו. הילדים לעומת זאת, כמה שיותר קטנים ההנאה היא יותר מלאה, אמיתית ומרגשת. ג'ק, בן 9 מאנטוורפן, שילוב של טירוף טיפשות ובורות, היא הדרך היחידה לתאר את ההנאה הכנה ביותר שראיתי זמן מה ממשהו. וכשהוא צחק, וצעק "עוד, עוד, יותר חזק, יותר גדול! אני רוצה לשחות בזה" האמנתי לו. אני כנראה באמת מזדקן. ניסיתי מאוד להזדהות עם ג'ק, רציתי ואילצתי את עצמי לצחוק בקול רם בכל פעם שהוא חייך. קפצתי למים כשהוא קפץ למים, ורציתי להאמין שגם אני ארצה לשחות בטירוף של הזרם. אבל זה גדול עלי, לי נשאר רק להתחזות, וזאת רק שאלה של זמן עד שהחיוך המזוייף יעלה על שפתותיי, חיוך של דאגה אמיתית שמא אמות. אבל עכשיו, במהלך הטיול שלי הזה בנהר לא הרשיתי לעצמי לחוש את הזקנה, ובכל פעם שפחדתי, קפצתי למים. כל פעם שחששתי, צחקתי בקול רם. וכשהגיעה הסופת ברקים ורעמים שנמשכה 20 דקות, הצניחה את הטמפרטורה ל15 מעלות כשאני רטוב מחצי שעה של שחיה במימיי הקולורדו הקפואים, צהלתי וצחקתי. וכשאלכס, בן 16 מליון צרפת, החליט שבמהלך הסופה הפסיכית הוא חייב לאכול פרוסת לחם בתאוות בשרים אמיתית, השלתי את המעיל גשם שלי ונתתי לזה להיות, פשוט להיות. כמו נמר שזולל על בשר הטרף הטרי שלו, הוא בלע פרוסה ועוד פרוסה מלחם שנרטב והופך מביס לביס חזרה להיות בצק. הסופה הסתיימה ולא הרבה אחרי הסתיים גם הטיול. שטתי בזרמים הכי חזקים בארה"ב, אבל זה שוב הרגיש לי כמו פטרה, חוויה תיירותית, שאנשים משלמים כדי להתרגש מחווית הקרבה למוות, מבלי שזה יהיה כנה. קצת כמו לונה פארק של הטבע, עם דרגת סיכון קצת יותר רצינית, אבל אף אחד לרגע לא חשב שהחיים שלו יסתיימו בחוויה הזאת. בלי חוויה ראשונית, כמהית, שמאפשרת להנות ממה שהם חוו. מכאן הם ימשיכו הלאה לעוד טיול מאורגן בגרנד קניון, ללאס וגאס לשחק בלהמר, לל.א לשחק במפורסמים, ומשם לסאן פרנסיסקו בתקווה ששם אולי ישחקו קצת בהיפים, אבל בטח לא. חבל, שהאנשים האלה עבדו כל כך קשה כדי להוציא את המשפחה שלהם לחופשה אבל הם רק רוצים לגעת בחוויה אמיתית, אבל לא להיות בה, כי אז זה כבר מפחיד באמת. לפחות אני לא שילמתי כסף על זה.

אורן אמר כשהיינו בירדן, שמה שהופך את הטיול הזה לאקסטרים, באמת אקסטרים, זה שזה לגמרי תלוי בנו. אין מי שידאג לנו במקרה שניפול, אין רשת ביטחון כשמשהו מתפקשש, יש את מה שהבאנו איתנו לשולחן הטיול ואיתו ננצח. ובאמת ניצחנו, וזה באמת הפך אותי ליותר אחראי על החוויה שלי ושלנו, ולעומק גם לחיים שלנו. נראה לי שזאת החוויה המשחררת שדרכה תהיתי על יעילות מול יצירה, ואני עכשיו מבין שאולי גם זה הפתרון, זה לא משנה מה העיקר שזה יהיה שלי.

שלי, שלי, שלי.

1 comment:

  1. עכשיו אני מבינה שצדקתי כשהזהרתי אותך לגבי הנהר, וגם כשדאגתי שהייתם בירדן......

    ReplyDelete