מתרגש ונגעל

הרשו לי לומר, גם אני מתרגש. באמת, לא בציניות האופיינית לי, ואפילו מהמרחק המתעצם ומתגמד מהיותי בפאקינג ג'קסון, וואימינג יושב בבית קפה מחובר לפייסבוק ולדה מרקר כדי לראות מה הולך לקרות. עצב קל צובט את ההתרגשות למראה המחאה החברתית. בהתחלה לא האמנתי, כהרגלי התעטפתי במעטה הציניות והקור כלפי מאבקים חברתיים סקטוריאליים או פסבו חברתיים שהעם מחבק, כי מישהו עומד מאחוריו והולך לנצל אותו. מאבק שמקבל כאלה הדים נועד אך ורק כדי לשבור עוד פיסה מהחברה המתפוררת בלאו הכי שעליה נאבקתי כל כך הרבה זמן. זה התחיל עם הקוטג', והיה ברור שזה קשקוש, שרק הסתכלות צרה מדי על המכלול תוכל להוליד מאבק שכותרתו וייעודו הוא מחיר הקוטג'. אולי זה הסמל של הבית, או שזאת הישראליות של הגבינה הגבשושית, אבל "העם יצא לרחובות" והיה כל כך קל לכבות את השריפה שכילתה את ה"בית" שעל הגבינה. כווווולם נרתמו, ואני עקבתי מרחוק אבל הנופים של יוטה, השיט בקולורודו, הנזירות המורמוניות והליכה על כיפות מושלגות עניינו אותי יותר.

היום בבוקר התעוררתי מחצי חלום של שיחת גרעין מדומיינת ועל שפתותיי עלה המשפט: "בהתחלה הם לקחו את הקוטג' אבל לי לא היה איכפת כי זה מאבק סקטוריאלי שנועד להפריט ולא לבנות. ועכשיו הם לוקחים לי את הבית, ואני בפאקינג ג'קסון, וואימנג". הצביטה נחתה על הפה המיובש, הצמא והמסריח מלילה של וויסקי ובירה והופעה חמודה בפאב המקומי. הצביטה נחתה כשהבנתי שהמשפט הוא על הבית שלי, ואני אפילו לא נמצא בבית שלי. הצביטה נחתה כשהבנתי שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני לא נמצא איפה שאני צריך להיות כרגע, במאבק על הבית שלי. שאלתי חבר בפייסבוק אם זה אמיתי כל המאבק הזה, אם זה אשכרה מרגש כמו שזה נראה בפייסבוק? "א-ש-כ-ר-ה" הייתה התשובה האינטרנטית היבשה להחריד אך בעלת משמעות כה תהומית. "אשכרה, זה יותר מרגש ממה שאתה מצליח לדמיין." הוא אמר לי, ואני חשבתי על הנוף של הטיטונס שנתקלתי בו לפני ימים אחדים, שאי אפשר לצלם אותו, שאי אפשר לחוות אותו שלא דרך הרגליים המיובלות, דרך השחי המסריח והקור הבלתי יאומן של יולי על הר מושלג. שעם כל הרצון הטוב שלי אני לא חלק ממה שקורה עכשיו בארץ, לרע ולטוב ואני צריך להשלים עם זה. "יהיו עוד מאבקים", אני מנחם את הבל הפה המתרענן לאחר הצחצוח, "לצערי, זה לא ייגמר היום" אבל הרגשתי תקווה באמירה המצערת, שאולי עוד יהיה לי מקום גם.

ואז אני מרגיש קצת מפגר. "אנשים לא ידעו שוודסטוק יהיה וודסטוק לפני שזה קרה", סיפר לי אבא של אחד המארחות שלי בקאוץ' סרפינג לאחרונה בעוד אחת משיחותיי הרנדומליות עם אנשים רנדומליים. " מצד שני, לפני שהיה הוודסטוק היה אלף Woodstock to be". אני לא באמת זוכר באיזה הקשר הוא סיפר, אבל הוא התכוון שבשנות השישים, הרגשת שהמהפכה תבוא בכל רגע, שזה עומד להתפוצץ בכל רגע, וזה היה אפילו מעייף לנסות להיות שם, איפה שזה יקרה כשזה יקרה, כי ציפית וציפית וזה תמיד לא קרה. עד שזה קרה. אני מקווה שמפה, שאיך שאני רואה את הדברים עכשיו, זה יתסוס. ויתסוס ויתסוס ויתסוס ויתסוס, אבל שהכוחות בתוך המאבק ידעו, לא לרסן את התסיסה אלא לכוון אותה לכיוון שמבטיחים ומכוונים כרגע – שהדירות זה רק ההתחלה. ואולי המאבק על הקוטג' עוד יהיה משמעותי, כי הוא הנחיל תקווה לאנשים שאפשר לשנות דברים גדולים, ואולי, לצערי, מחיר הקוטג יהיה ההישג הגדול ביותר במאבק. אני מקווה שלא. בין אם מחירי הדירות ישתנו או לא, בין אם הקריאה הרחבה לצדק חברתי תאומץ על ידי הטייקונים ותהפוך להיות חתול בשק של הפרטה ותוצאות קצרות טווח, ואפילו אם יהיו הישגים משמעותיים למאבק הזה – זה מרגש לראות 30,000 אלף איש בישראל המנומנת יוצאים לרחובות בקריאה לסדר חברתי.

כשהייתי בארץ הלכתי להפגנה של השמאל בקריאה למדינה פלסטינית. היה עלוב. עלוב עלוב עלוב שקשה להסביר. על הבמה הכריזו בגאווה "שעשרת אלפים איש הגיעו לכיכר המוזיאון. סליחה סליחה... עשרים אלף איש", ואני כהרגלי בודק את המבזקים של וואי נט והארץ וקורא שחמשת אלפים איש נמצאים בכיכר, ואני אפילו מפקפק בנתון הזה. הכיכר ריקה, עצובה, מקרקרת את קרקורי הגסיסה של השמאל המדיני בישראל. והנה קצת יותר מחודש אחרי התל-אביבים, האלה שיושבים בבתי קפה, בונים עיר אוהלים ברוטשילד, מוציאים המונים לרחובות, אלף צועדים בחיפה, (בחיפה??!?), סטודנטים צועדים באדום. אני נזכר ומעודד מההחלטה שלי ללכת ללמוד כלכלה, כשזה מגיע לכיס ולקיבה של האנשים זה אולי הסיכוי היחידי שמשהו יקרה.

ביומיים האחרונים ישבתי באוהל שלי וקראתי את אחד מעשרות הספרים שקניתי בדרך בחנויות ספרים יד שניה (למרות שבדיוק קניתי קינדל, אני לא עומד בפיתוי של ספרים משומשים). הייתי בילוסטון, אולי אחד הפארקים המפורסמים בארה"ב. אין אדם כאן שלא מכיר את אולד פיית'פול הגייזר המפורסם של הפארק. כנראה שזאת הסיבה גם שכשהייתי שם היו סביב האלפיים איש שהגיעו לראות את הגייזר המבעבע. אני יוצא מהאוטו אחרי שמונה דקות של חיפוש חניה, עצבני ממילא כי אנשים לא הפסיקו לעצור באמצע הפאקינג רחוב ולצלם את התאו שאכל עשב בצד הרחוב. ולא שאני לא חושב שתאו שזה לא מגניב, חיה מלכותית, ענקיתי ומפלצתית שחיה מעשב. מגניב. אבל למה אתם עוצרים באמצע הכביש?!? יש חניות כל 100 מטר, תחנו בצד ותלכו ברגל קצת. ככל שהאוטו שלי מתקדם בקצב הצב של 10 מייל לשעה, ואז נעצר לחמש דקות ומנסה לעקוף, מצפצף, מצפצף והישראלי השורשי שבי מתחיל להעצם, אני מבין למה הפארק הזה כל כך אטרקטיבי למיליוני אמריקאים. זה פארק השמנים האולטימטיבי! אין שום צורך לצאת מהאוטו כדי לראות את החיות ואת הנוף, הכבישים בנויים כך שעם האוטו אתה יכול לראות את כל הדברים היפים. ובאולד פיית'פול, הגייזר המפורסם אני נתקף בחילה פיסית, קשה כשאלפי האנשים מתפעלים ממים חמים שיוצאים מהאדמה, ומשם רצים ישר לחנות המזכרות לקנות טי שירט בעשרים דולר שכתוב עליו "I visited Old Faithful" או משהו מפגר אחר. "GET THE FUCK OUT OF MY WAY" אני כמעט צועק על אנשים שעומדים לי בדרך באמוק שהוא כמעט ריצה (כי אני לא רץ, אף פעם, אז זה רק כמעט ריצה) לאוטו. אני כמעט מרגיש בהתקף פאניקה, אני נכנס לאוטו ומנסה לברוח מאלפי הצרכנים השמנים האמריקאים האלה שהורסים לי כל פיסת טבע, כל דבר שהוא יפה בטיול שלי בהמוניות המצועצעת שלהם, בזיהום האנושי שהם מכניסים לתוך הרנדומליות המנעימה של חיי בחודשיים האחרונים. באוטו קיוויתי שאני יוכל לברוח לתוך המוסיקה ולהפסיק להיות כל כך כעוס, אבל שוב הם נתקעים לי בדרך, יש דישון הפעם ליד הכביש, פקק של רבע שעה. לאחר כמה ניסיונות כושלים להרגיע את עצמי עם מוסיקה נעימה, בריטני ספירס מצילה לי את המצב ומכריחה אותי לקפץ לצלילי מוסיקת הפופ המובנית הכמעט מכאנית, אך מודעת לעצמה, ואני מצליח קצת להרגע. אני מגיע לתחילת המסלול המיוחל ויוצא לדרך, אבל הקריזה עוד שם והאנשים עוד מסביבי כל הזמן. אחרי שניים מתוך השניים וחצי מייל של המסלול אני מוותר, חוזר על עקבותיי לאחור ובורח לאוהל שלי, לספר שלי. הגעתי לאוהל בשלוש וחצי אחרי הצהריים וברחתי מהרעש של האנשים מסביבי לתוך המילים הקסומות של הספר והצלחתי, סופסוף בפעם הראשונה מאז שהתחיל היום שלי, להרגע.

למחרת אני מנסה שוב, אבל הכעס מבעבע מבין האיטיות של האוטו, העצירות המרובות האנשים השמנים. כל כך שמנים שזה מחליא. ואם הם לא שמנים פיזית, ויש ספורים כאלה, אז הם שמנים מנטלית, תודעתית. כל פעם שהתקרבתי לנקודה שאמורה להיות יפה, מהכביש אני מזהה קניון ומפל ואני רוצה לעצור, אני סופר שבע עשרה מיליון מכוניות מסביבי ושובר שמאלה חזק עם ההגה ברגע האחרון וממשיך לנהוג עד פקק התאו הבא שלי. שוב מנסה מסלול, שוב מתחרט אחרי שלוש דקות, שוב בורח חזרה לאוהל, לספר, למילים הקסומות. חבר שלי בארץ פעם אמר לי על השמורה בעין גדי שהיא נקודה שרשות הטבע בחרה במודע להרוס, כדי לאפשר להמוני האנשים להגיע ו"להנות מהטבע" כדי שבמקומות אחרים זה ישתמר, ומי שמוכן לעשות מאמץ כדי לראות את זה יזכה, וכל השאר יהנו מהבררה של שמורת עין גדי. לא שעין גדי לא יפה, ולא שאני מזלזל, אבל לשם מכוונים את האנשים. אני מניח שילוסטון זה אותו סיפור – לונה פארק אמריקאי טיפוסי שמיועד למי שלא יודע להנות מריחו המתקתק של זיעת אפיים ויזכה לראות רק שמץ ממה שיש לעולם להציע, ואז להסתובב עם הטי שירט שעלה עשרים דולר בגאווה כאילו הוא הרוויח את הזכות לומר "אני הייתי בילוסטון". נבלה, תחזור לחור ממנו באת ותתחבא, כי לא מגיעה לך אפילו הזכות להסתובב עם החולצה שקנית, אבל לא הרווחת.

באוהל שלי אני יושב וקורא קריאה מאומצת, מנסה לאלחש את ריחות הגרגרנות שסביבי, ואת רעשי המכאניות של מכונית צעצוע "4X4" של הילד במחנה לידי. אני מתנחם בידיעה שלפחות כאן, באוהל שלי, הממשי והסימבולי בו בעת, אני מזדהה מעומק ליבי עם מאבק האוהלים היות ואני, כפי שאמרה לי חברה אחרת מהארץ "תמיד מקדים את זמני", ואני מסתובב באוהל שלי כבר חודש וחצי, עוד לפני שהמאבק על הקוטג' אפילו התחיל.