Moab, UT
בעברית הפעם.
זה מעניין איך שחוויה תרבותית מסוימת אפשר לחוות בשתי שפות. התחשק לי לכתוב בעברית אבל לא הייתי בטוח אם אני אצליח לתאר את החוויה שאני חווה במונחים בעברית. קצת כמו לתאר את המילה ערס או פרחה באנגלית לאמריקאים, זה פשוט לא עובד לא משנה כמה מנסים. אבל שווה לנסות, כי למה לא?
אז ביליתי יומיים בקניונלנדס, פארק לאומי מטורף. הכל נראה כאילו צילמו את 127 שעות שם, ורק רציתי ללכת לשחק בקניונים, אבל ביקשו נורא יפה (קנס של כמה מאות דולרים) אם יורדים מהשבילים, אז נשארתי על השבילים. ומה שנורא מפתיע, ביחס לשם של הפארק, זה שבאמת יש שם מלא קניונים. מלא. כל פינה, כל שביל יש לך פתאום קניון ענק, או קניון קטן. באיזה נקיקון שישבתי לאכול בו ארוחת צהריים מצאתי את עצמי מצלם את עצמי, כמו ארון רוסקין (זה מ127 שעות) מדבר לאמא ואבא ואומר להם שאני כנראה לא אצא מזה... הצחיק אותי. אבל בכל מקרה, כמו ישראלי טוב, ניסיתי לרמות את המערכת עד כמה שיכולתי ולא שילמתי כניסה ולילה ראשון בפארק כי הגעתי מאוחר, ותכלס, זיבי שאני ישלם להם 15$ ללילה. זה מגניב נורא דווקא שהתרבות וכל אחד משאיר כסף אחרי שימוש, חוץ ממני. honor system כאן בכל תחום הקמפינג הוא
אבל בקניונלנדס ביליתי רק יומיים וחצי כי עדיין כאבו לי הרגליים ולא יכולתי לעשות יותר מ15 ק"מ ביום בלי ממש להזיק לעצמי, אז החלטתי להפסיק ולבוא למואב, יוטה. וכאן מתחילה החוויה התרבותית המעניינת. הזוג שאני מתארח אצלם, קריסטן וג'וש, גרים במעין טריילר די מוזנח, אין ממש רצפה יש מלט, והם צובעים את הסלון בפעם השלישית כי הם לא מצליחים להחליט על צבע, כרגע הוא בחלקו עדיין כתום מזעזע. כשאני פוגש אותם הם קובעים איתי באיזה ואדי קטן, (נהר הירדן במונחים של ישראל), עם בריכות מים ענקיות באמצע קניון פסיכי. קריסטן היא מפלורידה, אבל ממה שהצלחתי להבין, לא מדובר במיאמי אלא באברגליידס, והוא מדרום קליפורניה, אבל לא ממש ל.א. מה שאני מנסה להגיד בין השורות, וכאן אני מבין שאני קצת מצליח להבין את ארה"ב יותר ויותר, מדובר ברדנקס. אבל זן מיוחד שעוד לא יצא לי להכיר של רדנקס – היפי רדנקס. הוא מאוד אוהב את יוטה כי קליפורניה מגבילה מדי בחוקים ובשוטרים שלה, הוא אוהב את הרובים שלו ובקליפורניה יש להם בעיה עם זה. בלילה הראשון שלי הוא מציע שנלך לצוד טווס ולאכול אותו. אני שואל "טווס?", "כן, מישהו שחרר כאן טווסים ואפשר לצוד אותם – לחזה יש טעם של הודו, לרגליים טעם של יונה". "ברור!" אני עונה, מה יכול להיות יותר טוב מלצוד טייס עם החברים ההיפי רדנקס שלי. אז בכפכפי אצבע ושוט גאן קטן יצאנו לצוד טווס. היא ניסתה לירות בו ופספסה, וחזרנו הביתה בידיים ריקות, אז בישלתי להם באכש במקום. למחרת, במהלך אחד הסיפורים על קפה אחרי הטיפוס, הוא מזכיר חוויה מהכלא אבל החלטתי לא לשאול יותר מדי על זה. היא עשתה טיול שנה שעברה ברחבי ארה"ב, התארחה בקאוץ' סרפינג אצלו, ובחורף האחרון הוא תפס טרמפים אליה לפלורידה מכאן, ו"הלך להביא את האישה שלו חזרה". זה מרגיש כאילו שניהם כמעט מודעים לעצמם, אבל מפספסים משהו קצת יותר רחב בחוויה שלהם. מדי פעם הם מצטטים את טים אמריקה "אמריקה... פאק יא", ואני לא מבין עם עצמי אם הם ציניים או לא. באמירה, ההקשר הוא ציני אבל באינטונאציה הוא לא. יש משהו שבאמת גאה באמריקה שלהם והם אוהבים אותה למרות שהם לא, אוהבים לשנוא אותה. מצד שני, הם מגניבים לאללה. אתמול היה לי יום עמוס כמו שלא היה לי כבר שנים ונהנתי לאללה. בבוקר קמנו והלכנו לטפס בפארק הלאומי, ארצ'ס. זה היה מגניב בטירוף, אשכרה פשוט טיפסנו על אחד העמודים בפארק. אחרי זה המשכנו לטיול ארבע על ארבע של כמה שעות בפארקים ארצ'ס וקניונלנדס (החלק הצפוני איפה שלא הייתי קודם), וראינו עקבות דינוזאורים וחול כחול כסוף. החלק הכי מגניב היה שפתאום מצאתי את עצמי מול מפעל פוטאש. פוטאש, למי שלא מכיר זה בעצם אשלגן, ונזכרתי במקום אחר, מאוד דומה ומוכר שאני אוהב שמייצר אשלג ליד הבית. בדומה לפלסטין פוטאש קומפני (מה שלימים יקרא – מפעלי ים המלח), גם כאן ממים מלוחים ושמש מייצרים תעשיה מפותחת. הדהים אותי לראות שבעוד מקום בעולם יכול להיות אגם מלוח מלאכותי, כחול כחול, באמצע מדבר צחיח, שמביא אנשים מכל העולם ליצור תעשיה ובסופו של עניין כסף, כמובן. אני חושב שמה שמדהים אותי זה לא העובדה שיש אנשים שעושים דברים כאלה, זה שים המלח זה לא המקום היחיד בעולם שעושה את זה. עניין אותי לקרוא את הסיפור של החלוצים כאן שבאו לבנות תעשיה במקום בלתי אפשרי (שלחתי לעצמי מייל תזכורת לבדוק את הנושא), והמשכנו הלאה, והגענו הביתה. לא עברו שלוש דקות וחברים שלהם עברו והציעו לנו לבוא לשוט בנהר יחד איתם, מה נקרא בעברית צחה – ראפטינג. כמובן קפצנו על ההצעה, ותוך חצי שעה ועצירת בירה נוספת, אנחנו בתוך נהר הקולורדו שטים לנו, עוברים מים סוערים ואז רוגע, מים סוערים ואז רוגע. באחד רגעי הרוגע, אני מפתח שיחה עם המארחים שלי על הסירה ושואל מה יש להם להציע לי לעשות כאן באיזור מואב, וראס, המדריך על הסירה אומר לי "אתה יכול לבוא איתי לטיול ראפטינג של יומיים, אני יוצא ביום שלישי ויש לי מקום פנוי על הסירה". "אמריקה... פאק יא" אני אומר לעצמי. שיט, הוא אשכרה הציע לי לצאת לטיול ראפטינג של יומיים. כמובן שעל הצעה כזאת לא מוותרים, ולמחרת בבוקר אני מתייצב אצלו ונרשם לטיול, מוותר על זכותי לתבוע במקרה שאני מת, ועכשיו אני מחכה. מחר בבוקר יוצאים לטיול, עם שתי משפחות – אחת גרמנית ואחת צרפתית, נבשל וננקה ונקשור קצת קשרים בתמורה לטיול. בעיקר אני הולך לבלות יומיים על נהר הקולורדו, בתוך קניון שנקרא קטרקט קניון. מעניין אם זה אותו הקניון שהייתי בו כשהייתי בן 11 בטיול עם המשפחה בארהב.
ורגע לפני שאני מסיים הפעם, אני שוב חוזר ותוהה לעצמי, ואט דה פאק? מה אני עושה כאן ואיך הגעתי לסיטואציה הזאת, אבל אני נרגע, לוקח נשימה עמוקה ומזכיר לעצמי שזה בכלל לא משנה. אני כאן.
No comments:
Post a Comment