My secret investigations as a pseudo Gonzo reporter from the heart of the protestant establishment. Part 3:

I’ll try without much theology this time…

On the morning of my third day at bible camp, I started to feel numb. Even I was getting bored with the same idea trying to be drilled into my mind. “Accept Christ into your life, submit yourself to Christ, real control of your life can come only through acceptance of Christ, Bla Bla Bla.” It stopped being an inner battle of good and evil, it even stopped being interested and I just wanted it to end. My thoughts wandered, I was checking my e-mail every 3 minutes only to realize to my discontent that no one cared enough about me to send me an e-mail right then. My thoughts were about the revolution in Israel and not about my own redemption. I started reading the book of Daniel, thinking about Meir Ariel’s song and album “rishumei pecham”. I pondered on how it is not the word, the holy gospel or bible that makes it relevant to so many people’s lives, it is the interpretation. Meir Ariel created an amazing interpretation of the book of Daniel making it relevant to modern society and to my life, just as Allan, the pastor preached how psalms 21:16 (or whatever random verse he chose) made it relevant to his followers. Using up to date methods, you can use anything as an analogy to portray a message. I started to wonder if I could create a Harry Potter religion, turn it into a Gospel that people follow religiously. I’m sure that there are enough verses to reinterpret as prophecy made relevant to modern society and the message of salvation. “Everybody open Deathly Hallows chapter 34. What does Nagini, the snake, represent in your lives? Who here has battled their inner Nagini, been tempted to the forces of darkness? What allowed Harry to overcome his doubt in himself?” My mind wandered about how my recent observations during this weekend could allow me to create “The Church of Harry Potter our Modern Day Metaphorical Savior”, as a social experiment that would lose control within a matter of months, and turn into a real religion. Fo real.

“Are you all fucking stupid?” I wanted to yell so many times, but the truth was that I resented them more as I understood more, and turned more angry as I learned to accept the fundamental difference between us. I regard my faith in myself as a strength, and they regard it as a weakness. “ Would you mind if I prayed for you that God bring hard times on you, so that you fall and could then accept him as a true savior?” Drew asked me at the lunch table while we were chowing down on amazing ribs and salad. For the first time I decided to reveal a little more of my true beliefs to them, respectfully of course, but still to share my point of view. I looked at Drew, looked him straight in the eye, with all the arrogance pride and contempt I could find in a single glance and told him “bring it on”, And I truly believe in that. “What do you have to lose?” Clint asked me in the same cross-examination/conversation at the lunch table, truly enjoying myself for the first time today, awakening my mind from its earlier numbness. “If you’re doing good anyway, why not accept Christ into your life, and then if there is eternity you won’t burn in hell. But if you’re wrong and there is a God and you don’t accept him into your life, aren’t you scared of burning in hell for all eternity? That’s quite a price to pay”. It sounded so rational, so solemn in the core belief behind it, what do I have to lose? at that moment I felt like leaping onto the table painted in blue and reenacting Mel Gibson in Braveheart standing at the top of the grassy hill while being shot by arrows yelling from the top of my lungs. “FREEDOOOOOOOOM”,all I have to lose is my freedom and sovereignty over my life, not too big a price to pay, is it? But I just smiled politely and said, “I’m not ready to let go of that yet”.

As I left their property, feeling relieved that I had accomplished what I had set out to do, I thanked my hosts once again for their hospitality, with true sincerity. They asked me to fill in my info, my email account so we could keep in touch. I thought about all I had written in this blog and decided that maybe it wasn’t such a great idea to let them have my info, so I wrote down a wrong e-mail address and spelled my name wrong. Not because I am ashamed in anything I have recorded of my experience, but only because I acknowledged that, as Drew told me “fundamentally, we disagree and we could continue this discussion forever, and not change our minds”. We were both completely confident that we were right, and I was a guest in their homes and I would not want to offend them. So I chose to disappear into one of the hardest things to achieve nowadays, anonymity, by the simple act of spelling my name wrong.

As I got into my car to start driving into Rocky Mt National Park, I noticed that someone had left me a book on my windshield. I stopped the car and took it off my windshield, it was the new testament. Only then did I truly recognize that they saw it as a battle just as much as I did. I think the only difference in our approaches towards one another throughout this weekend was that they tried to save me from eternal hell, whereas I had not presumptions of that sort. I tested my faith and overcame.

Singing quietly to myself “we shall overcome” changing it after a couple of times to “I have overcame”, I turned on my ipod and put Meir Ariel on, and listened to the only interpretation of the bible I truly appreciate. I smiled.

My second (and crappy) attempt in the world of my secret investigations as a pseudo Gonzo reporter from the heart of the protestant establishment.

As I sit there, surrounded by true believers for the first time in my life, well true believers of Jesus Christ, our Lord our Savior, I was contemplating on the system of control. Trying to figure out the design, the master plan behind this faith, that created an enslaving system, with no loopholes, for people of more intelligence, but mostly of less, to accept into their lives. This dude, Jesus, has saved them, he saved them all. Bullshit. Even if Jesus did walk among us, there is a design to this insanity, modified and made relevant throughout the years so that 2000 years later, john who is kneeling next to me while prayer time is going on, to be controlled. It is my job during this seminar to come to a greater understanding of this.

To tell you the truth, this is not an easy task, because I am so unfamiliar with the theology of Christianity, that I need to constantly gather basic information to decipher the system. “So, how is it again that Jesus atones for our sins?” I ask for the fourth time at least in the last two days. I still don’t get it, fo real. I look at the notes I took throughout the day (I was a good student today) and try to decipher my own words this time that I scribbled on random pieces of paper: “Jesus has taken upon himself all of our sins, and so to be grateful for that we will desire to be more Christ like ourselves.” I inspect another one of those scribbles only to find my eternal question printed on the piece of paper we got from the dude giving the lecture (priest, minister, I’m not really sure what the title is) “Are you saying we can sin all we want since Christ has paid for it all?” he answered my unasked question saying that we can sin all we want, and Jesus will pay for it, but by accepting Jesus into our lives, we won’t want to sin. I sit and think to myself once again in a moment of silence and try to recollect my thoughts. Following theology is kinda rough, so bare with me if you feel like it, but I’m not sure It’ll be coherent…

A recipe for a good religion, based on my moments of silence:

Take 1 prism through which you can acknowledge and measure reality. (we have been separated from the eternal God by sin and can never return to his presence because we are fallen)

Mix with at least 1 counterintuitive narrative, that is only mildly different from your already existing narrative, but essentially different based on the earlier prism. (we are guilty of our sins, but can find redemption through Christ our savior + by accepting Christ our desires change)

Plant at least 2 new ideas in the mind, destructing the old narrative, combined with at least as many ideas from the old narrative (it doesn’t matter what you do, what your actions are, you are measured by your thoughts + it is your relationship with God that matters, Lust and murder are judged the same as sin)

Stir (bring examples from “real life” in which acceptance of Christ can save you, bring scenes from modern movies with characters people can easily relate to and refer them to God – Gandalph as a Christ figure in LOTR)

Wait until the ideas become recognizable in life as known by subject

And repeat.

A new believer is born, or born again.

Essentially, by creating and endless cycle, a perfect loop in which man recognizes himself in, you can create a system, a social order in which people will put their faith in. Christianity, is different in essence because it creates a system in which you cannot be measured externally, therefore what you do in your life is irrelevant, but still reinforces the social structure. As I understand it, the loop works something like this: you are measured by your thoughts not your actions. You are the only one in control of your thoughts. The system questions your motivations thus questioning your own thoughts. You allow doubt into your mind about what is really true in yourself, a doubt that wouldn’t necessarily exist if you weren’t “born a sinner”. The doubts grow in your mind as you seek for approval. There is no room for social approval because it’s between you and God only. You willingly choose to give up your control over your life, and allow a higher power, aka Jesus, to take over for you. You sin again, and you go through the same process. Over and over and over and over. Jesus can save you by creating a reassuring loop, that you know where you will always go back to, because we have no control over our lives, and we are sinners. I kept thinking to myself, “wow, that sucks. Don’t you guys want control over your lives”. I think the hardest thing for me to grasp is that they essentially do take control over their lives, but only in the spiritual sense do they give up control. It has no implications on their daily choices, it exists only in the meta narrative of their eternal lives, but not in how they treat their wives. I think that that is the main appeal. Not the “sin as much as you want and be more Christ like in your thoughts”, but the fact that it is not required to surface in their daily choices, and “interfere” with their lives. It just makes it easy when it’s time to vote in the elections. It’s an impractical philosophy, that coexists with materialism and democracy perfectly – a separation of matter and mind. You can theologically debate about whether Christ is God like, and embodiment of God, or God himself, as long as you purchase your “I love Jesus” t-shirt at Walmart, and excel as a consumer by buying the cheapest product.

It started to become boring even to me, and I was enjoying myself all day, so this probably really sucks as far as reading this post goes. Well I had to give it a shot.

Maybe tomorrow I’ll be able to go back to my recent attempt to be a secretive Gonzo reporter, but for me I had to understand the theology of it all through writing.

My secret investigations as a pseudo Gonzo reporter from the heart of the protestant establishment. Part 1

(this picture was actually taken a while ago, in Knoxville, TN, but i felt it was appropriate for this post)

Boulder, CO. the last stop. Stayed with Gabe, my couchsurfing host for the night. The usual Quizrael questions, but more intellectual than the usual, he knew more than the “average American”. Sent out some more futile couch surfing requests, and left for Rocky Mountain National Park. I left pretty late in the day, and by the time I got to the park I was informed that all the camp sites were full. Bummer, where to now? “The closest National forest where I can set up camp is just a couple of miles back” the kind ranger explained to me, “ and of course you can fill your water jugs here” he replied my inquisitive questions, while mentally preparing myself for another welcome evening of solitude in the woods. “And it’s great cause I really want to start my new book – The Protestant Ethics and the “Spirit” of Capitalism” I thought to myself, little did I know that I would experience it first hand in just a matter of hours. I was on my way to leave when Kourtney, later I would learn her name, asked me if I would fill in a questionnaire about park transportation. She was pretty so I said yes. Da. I filled it in, we talked for a while, she claimed to have a tattoo in Hebrew. The reason I say claim, is that it said, timshel, and she claimed that it said “thou Mayest”. I started looking into it with some help from my good friend google, and the bible narrative of the day was getting stronger, and yet still how little did I know. I left Kourtney to allow her to get back to fill her daily quota and I promised her an answer on the Steinbeck’s false translation of Kane and Abel in “East of Eden” and left for my inquiries and solitude. Driving up the side of the mountain towards the national forest I noticed, maybe for the first time since getting into Colorado, how truly beautiful the rocks here were. But the forest rode was inaccessible. The rode was not designed for my Nissan Sentra to pass through. Somewhat frustrated and hungry, I started driving around looking for a place to just put up my tent, and cook a nice meal, before hopefully going back into town to meet Kourtney. Which never happened. I drove around looking for a single living person to ask if I could just set up my tent in their backyard for the night, because I know these Americans have issues with private property and trespassing, and I didn’t want to get shot during the night, so a kind driver pointed me in the direction of the small bible school up the hill. I drove up the hill with my usual pleasant expression while meeting new people hoping to find a place for the night. Clint, the first person who approached me, the long-haired hippie driving into their clean cut bible school, asked me what I was looking for and I explained that I was looking for the national forest. Now, when I think of it I can’t really remember how the conversation started, but between being Jewish from Israel and a bible school, I understand how the conversation went on for several minutes before I was offered dinner. “Free dinner” I said half to myself, but apparently out loud “ I can never say no to that.” Clint, came out with a plate of Brukwerst (or whatever they’re called) hotdogs, and I was grateful. Truly grateful. He introduced me to Drew, a minister at the school, who would later compare homosexuality with stealing as I nod silently, and we just kept talking. While still baffled and trying to understand the comparison, which I did, on a theological-intellectual level, I came to an understanding with myself that it was time to play a game. Later, while taking a shower in the room they put me in, I named the game “My secret investigations as a pseudo Gonzo reporter from the heart of the protestant establishment.” But once again, I’m getting ahead of myself. So Drew and I talked for an hour or so, and I think the combination of me being a good listener and asking genuine questions about Christianity, and him being a minister “given God’s gift to teach and speak” allowed the conversation to go on for quite a while. I truly was fascinated. When I asked about the Mormons I had recently visited in Salt Lake City he explained that “those quacks aren’t really Christian, and that they thought of themselves as becoming Gods through Gods work. Psychos.” I felt reluctant to explain to him that the notion of Jesus existing in you, thus creating the holy trinity, which he had been explaining to me for the past 45 minutes sounded as insane as becoming a God, but I held my tongue. The code of Gonzo Journalism is to get involved, to become part of the group which you are studying and to report from within. That’s why some people claim that it isn’t journalism because it isn’t objective, but I just don’t give a fuck about definitions of this sort. Drew invited me to stay for evening group, and listen to the guest lecture, the theme for the convention was “Why trying harder, doesn’t help”. I think I’m starting to get it, to understand how the mechanism of control works. For Jews it’s simple, God is the essence of everything, he decides what happens and you accept, well at least religious Jews. You practice as many mitzvas as possible and you’ll get closer to God, your actions are the measurement for your proximity to God. “that’s exactly the difference” Drew tried to explain to me once again, “it is not your actions in Christianity, in true Christianity at least, it is your relationship with Jesus, as the scripture says “accept Jesus into your life, and confess your sins and he will love you” (I think I trashed the original quote)”. I need more practice on my Jesus terminology. So while the guest lecture was asking us about temptation to sin, explaining how we are all fallen and sinful beings by nature and about bringing Christ into your life, I spoke my mind. Of course I did, while reminding myself my job as a pseudo Gonzo journalist, I asked only questions of tact and intelligence, not giving away my secret mission. After the service, or whatever it’s called, I was extended an invitation to join for coffee and cake “once again, can’t say no to that”. I talked to the people present, spoke my mind and told stories of my travels, and started getting ready to go to my tent that I had set up in the mean time on the grass behind one of the buildings. Clint, then asked me if I wanted to join tomorrow too, they were having breakfast at eight, and if I wanted he could get me a bed. Well, you already know what my answer to that was. I’m not sure if they’re trying to evangelize me, well actually of course they are, but I’m not sure they understand who they’re dealing with. So tomorrow I think I will have more to report on. Maybe some theology, and a better understanding of mechanisms for control of the masses. But I must get back to reading my book, to further prepare for a new day and intellectual battles happening apparently only in my own mind, which is exactly how I like them.

Until tomorrow,

I. N. Trigue. (my new gonzo name)

I love you, Sammy Joe

Just when I thought my trip was starting to come to an end, that I had seen all there is to be seen (for now), trying to put myself in a head space ready for home, adventure pops its head once again. After sadly leaving Jackson, WY and missing out on the county fair, I drove for six hours to Laramie, WY to meet a friend I had met on the plane from Israel more than a year ago and found out that she was going to Israel for 10 months to live in Netanya. “Netanya?” I asked her trying to hide my personal mortification from the sound of the name, “WTF are you going to do there for 10 months??”, I think the fuck kinda gave away what I truly thought of Netanya. But she explained, and we talked for a while, and I explained Israel to the dissatisfaction of most Israeli’s, I would believe. “Israel is a little rough on the skin, almost abrasive” I tried to explain to her, semi understanding what she was getting herself into, coming from a small town, “most people in the States don’t even know where Wyoming is, let alone Laramie” she retaliated with a satisfactory explanation of the mentality of a small town in the west. We talked about culture, about kids in Israel and then about hiking trails and places she must see. “Once you introduce yourself as American, and speak with your American accent, the kids will fall at your feet” I reassured her, “don’t worry about that part”. I’m not sure if I did a good job on representing Israel properly, but I was aiming for her to be prepared and realistic, more than full of the shit her program had pumped her with. What can I say, when’s the last time you heard about a kid throwing a chair at a teacher in Netanya, well I think they stopped reporting about it in the news because it became so common…

From there to a quick stop in Cheyenne, WY for the biggest Rodeo in the world. Didn’t really think I’d go in until someone asked me if I wanted tickets for 10$ instead of 25$. Ok. Rodeo. Wow. At first I was making fun of them, the whole Cowboy shebang going on outside, putting on a show for the tourists. But I guess when you see a dude ride a bull, or even better a wild stallion without a saddle, for more than 8 seconds, I was truly impressed. Then I fell in love. Well, I fell in love with a new fantasy, but it was close enough. Sammy Joe, a cowgirl from Utopia, Texas, what more could I ask for in a girl?? Strong willed, redhead with freckles and beautiful features (or at least what I could see from 150 yards away) and the best part was that she could barrel race like a motherfucker. The truth is that I never knew what barrel racing was until Sammy Joe came out riding on her horse at full speed, charging the barrels and turning real fast. She had the best time of all the Cowgirls. Ahh, my Sammy Joe. My futile attempts to find her after the Rodeo were at first disappointing, but in hindsight I’m glad because now Sammy Joe can stay an image of perfection. I’m pretty sure that seeing her up close and talking to her would have to ruined it for me. I left Cheyenne, and thought about her all the way to Boulder, CO. (it’s not a long drive).

מתרגש ונגעל

הרשו לי לומר, גם אני מתרגש. באמת, לא בציניות האופיינית לי, ואפילו מהמרחק המתעצם ומתגמד מהיותי בפאקינג ג'קסון, וואימינג יושב בבית קפה מחובר לפייסבוק ולדה מרקר כדי לראות מה הולך לקרות. עצב קל צובט את ההתרגשות למראה המחאה החברתית. בהתחלה לא האמנתי, כהרגלי התעטפתי במעטה הציניות והקור כלפי מאבקים חברתיים סקטוריאליים או פסבו חברתיים שהעם מחבק, כי מישהו עומד מאחוריו והולך לנצל אותו. מאבק שמקבל כאלה הדים נועד אך ורק כדי לשבור עוד פיסה מהחברה המתפוררת בלאו הכי שעליה נאבקתי כל כך הרבה זמן. זה התחיל עם הקוטג', והיה ברור שזה קשקוש, שרק הסתכלות צרה מדי על המכלול תוכל להוליד מאבק שכותרתו וייעודו הוא מחיר הקוטג'. אולי זה הסמל של הבית, או שזאת הישראליות של הגבינה הגבשושית, אבל "העם יצא לרחובות" והיה כל כך קל לכבות את השריפה שכילתה את ה"בית" שעל הגבינה. כווווולם נרתמו, ואני עקבתי מרחוק אבל הנופים של יוטה, השיט בקולורודו, הנזירות המורמוניות והליכה על כיפות מושלגות עניינו אותי יותר.

היום בבוקר התעוררתי מחצי חלום של שיחת גרעין מדומיינת ועל שפתותיי עלה המשפט: "בהתחלה הם לקחו את הקוטג' אבל לי לא היה איכפת כי זה מאבק סקטוריאלי שנועד להפריט ולא לבנות. ועכשיו הם לוקחים לי את הבית, ואני בפאקינג ג'קסון, וואימנג". הצביטה נחתה על הפה המיובש, הצמא והמסריח מלילה של וויסקי ובירה והופעה חמודה בפאב המקומי. הצביטה נחתה כשהבנתי שהמשפט הוא על הבית שלי, ואני אפילו לא נמצא בבית שלי. הצביטה נחתה כשהבנתי שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני לא נמצא איפה שאני צריך להיות כרגע, במאבק על הבית שלי. שאלתי חבר בפייסבוק אם זה אמיתי כל המאבק הזה, אם זה אשכרה מרגש כמו שזה נראה בפייסבוק? "א-ש-כ-ר-ה" הייתה התשובה האינטרנטית היבשה להחריד אך בעלת משמעות כה תהומית. "אשכרה, זה יותר מרגש ממה שאתה מצליח לדמיין." הוא אמר לי, ואני חשבתי על הנוף של הטיטונס שנתקלתי בו לפני ימים אחדים, שאי אפשר לצלם אותו, שאי אפשר לחוות אותו שלא דרך הרגליים המיובלות, דרך השחי המסריח והקור הבלתי יאומן של יולי על הר מושלג. שעם כל הרצון הטוב שלי אני לא חלק ממה שקורה עכשיו בארץ, לרע ולטוב ואני צריך להשלים עם זה. "יהיו עוד מאבקים", אני מנחם את הבל הפה המתרענן לאחר הצחצוח, "לצערי, זה לא ייגמר היום" אבל הרגשתי תקווה באמירה המצערת, שאולי עוד יהיה לי מקום גם.

ואז אני מרגיש קצת מפגר. "אנשים לא ידעו שוודסטוק יהיה וודסטוק לפני שזה קרה", סיפר לי אבא של אחד המארחות שלי בקאוץ' סרפינג לאחרונה בעוד אחת משיחותיי הרנדומליות עם אנשים רנדומליים. " מצד שני, לפני שהיה הוודסטוק היה אלף Woodstock to be". אני לא באמת זוכר באיזה הקשר הוא סיפר, אבל הוא התכוון שבשנות השישים, הרגשת שהמהפכה תבוא בכל רגע, שזה עומד להתפוצץ בכל רגע, וזה היה אפילו מעייף לנסות להיות שם, איפה שזה יקרה כשזה יקרה, כי ציפית וציפית וזה תמיד לא קרה. עד שזה קרה. אני מקווה שמפה, שאיך שאני רואה את הדברים עכשיו, זה יתסוס. ויתסוס ויתסוס ויתסוס ויתסוס, אבל שהכוחות בתוך המאבק ידעו, לא לרסן את התסיסה אלא לכוון אותה לכיוון שמבטיחים ומכוונים כרגע – שהדירות זה רק ההתחלה. ואולי המאבק על הקוטג' עוד יהיה משמעותי, כי הוא הנחיל תקווה לאנשים שאפשר לשנות דברים גדולים, ואולי, לצערי, מחיר הקוטג יהיה ההישג הגדול ביותר במאבק. אני מקווה שלא. בין אם מחירי הדירות ישתנו או לא, בין אם הקריאה הרחבה לצדק חברתי תאומץ על ידי הטייקונים ותהפוך להיות חתול בשק של הפרטה ותוצאות קצרות טווח, ואפילו אם יהיו הישגים משמעותיים למאבק הזה – זה מרגש לראות 30,000 אלף איש בישראל המנומנת יוצאים לרחובות בקריאה לסדר חברתי.

כשהייתי בארץ הלכתי להפגנה של השמאל בקריאה למדינה פלסטינית. היה עלוב. עלוב עלוב עלוב שקשה להסביר. על הבמה הכריזו בגאווה "שעשרת אלפים איש הגיעו לכיכר המוזיאון. סליחה סליחה... עשרים אלף איש", ואני כהרגלי בודק את המבזקים של וואי נט והארץ וקורא שחמשת אלפים איש נמצאים בכיכר, ואני אפילו מפקפק בנתון הזה. הכיכר ריקה, עצובה, מקרקרת את קרקורי הגסיסה של השמאל המדיני בישראל. והנה קצת יותר מחודש אחרי התל-אביבים, האלה שיושבים בבתי קפה, בונים עיר אוהלים ברוטשילד, מוציאים המונים לרחובות, אלף צועדים בחיפה, (בחיפה??!?), סטודנטים צועדים באדום. אני נזכר ומעודד מההחלטה שלי ללכת ללמוד כלכלה, כשזה מגיע לכיס ולקיבה של האנשים זה אולי הסיכוי היחידי שמשהו יקרה.

ביומיים האחרונים ישבתי באוהל שלי וקראתי את אחד מעשרות הספרים שקניתי בדרך בחנויות ספרים יד שניה (למרות שבדיוק קניתי קינדל, אני לא עומד בפיתוי של ספרים משומשים). הייתי בילוסטון, אולי אחד הפארקים המפורסמים בארה"ב. אין אדם כאן שלא מכיר את אולד פיית'פול הגייזר המפורסם של הפארק. כנראה שזאת הסיבה גם שכשהייתי שם היו סביב האלפיים איש שהגיעו לראות את הגייזר המבעבע. אני יוצא מהאוטו אחרי שמונה דקות של חיפוש חניה, עצבני ממילא כי אנשים לא הפסיקו לעצור באמצע הפאקינג רחוב ולצלם את התאו שאכל עשב בצד הרחוב. ולא שאני לא חושב שתאו שזה לא מגניב, חיה מלכותית, ענקיתי ומפלצתית שחיה מעשב. מגניב. אבל למה אתם עוצרים באמצע הכביש?!? יש חניות כל 100 מטר, תחנו בצד ותלכו ברגל קצת. ככל שהאוטו שלי מתקדם בקצב הצב של 10 מייל לשעה, ואז נעצר לחמש דקות ומנסה לעקוף, מצפצף, מצפצף והישראלי השורשי שבי מתחיל להעצם, אני מבין למה הפארק הזה כל כך אטרקטיבי למיליוני אמריקאים. זה פארק השמנים האולטימטיבי! אין שום צורך לצאת מהאוטו כדי לראות את החיות ואת הנוף, הכבישים בנויים כך שעם האוטו אתה יכול לראות את כל הדברים היפים. ובאולד פיית'פול, הגייזר המפורסם אני נתקף בחילה פיסית, קשה כשאלפי האנשים מתפעלים ממים חמים שיוצאים מהאדמה, ומשם רצים ישר לחנות המזכרות לקנות טי שירט בעשרים דולר שכתוב עליו "I visited Old Faithful" או משהו מפגר אחר. "GET THE FUCK OUT OF MY WAY" אני כמעט צועק על אנשים שעומדים לי בדרך באמוק שהוא כמעט ריצה (כי אני לא רץ, אף פעם, אז זה רק כמעט ריצה) לאוטו. אני כמעט מרגיש בהתקף פאניקה, אני נכנס לאוטו ומנסה לברוח מאלפי הצרכנים השמנים האמריקאים האלה שהורסים לי כל פיסת טבע, כל דבר שהוא יפה בטיול שלי בהמוניות המצועצעת שלהם, בזיהום האנושי שהם מכניסים לתוך הרנדומליות המנעימה של חיי בחודשיים האחרונים. באוטו קיוויתי שאני יוכל לברוח לתוך המוסיקה ולהפסיק להיות כל כך כעוס, אבל שוב הם נתקעים לי בדרך, יש דישון הפעם ליד הכביש, פקק של רבע שעה. לאחר כמה ניסיונות כושלים להרגיע את עצמי עם מוסיקה נעימה, בריטני ספירס מצילה לי את המצב ומכריחה אותי לקפץ לצלילי מוסיקת הפופ המובנית הכמעט מכאנית, אך מודעת לעצמה, ואני מצליח קצת להרגע. אני מגיע לתחילת המסלול המיוחל ויוצא לדרך, אבל הקריזה עוד שם והאנשים עוד מסביבי כל הזמן. אחרי שניים מתוך השניים וחצי מייל של המסלול אני מוותר, חוזר על עקבותיי לאחור ובורח לאוהל שלי, לספר שלי. הגעתי לאוהל בשלוש וחצי אחרי הצהריים וברחתי מהרעש של האנשים מסביבי לתוך המילים הקסומות של הספר והצלחתי, סופסוף בפעם הראשונה מאז שהתחיל היום שלי, להרגע.

למחרת אני מנסה שוב, אבל הכעס מבעבע מבין האיטיות של האוטו, העצירות המרובות האנשים השמנים. כל כך שמנים שזה מחליא. ואם הם לא שמנים פיזית, ויש ספורים כאלה, אז הם שמנים מנטלית, תודעתית. כל פעם שהתקרבתי לנקודה שאמורה להיות יפה, מהכביש אני מזהה קניון ומפל ואני רוצה לעצור, אני סופר שבע עשרה מיליון מכוניות מסביבי ושובר שמאלה חזק עם ההגה ברגע האחרון וממשיך לנהוג עד פקק התאו הבא שלי. שוב מנסה מסלול, שוב מתחרט אחרי שלוש דקות, שוב בורח חזרה לאוהל, לספר, למילים הקסומות. חבר שלי בארץ פעם אמר לי על השמורה בעין גדי שהיא נקודה שרשות הטבע בחרה במודע להרוס, כדי לאפשר להמוני האנשים להגיע ו"להנות מהטבע" כדי שבמקומות אחרים זה ישתמר, ומי שמוכן לעשות מאמץ כדי לראות את זה יזכה, וכל השאר יהנו מהבררה של שמורת עין גדי. לא שעין גדי לא יפה, ולא שאני מזלזל, אבל לשם מכוונים את האנשים. אני מניח שילוסטון זה אותו סיפור – לונה פארק אמריקאי טיפוסי שמיועד למי שלא יודע להנות מריחו המתקתק של זיעת אפיים ויזכה לראות רק שמץ ממה שיש לעולם להציע, ואז להסתובב עם הטי שירט שעלה עשרים דולר בגאווה כאילו הוא הרוויח את הזכות לומר "אני הייתי בילוסטון". נבלה, תחזור לחור ממנו באת ותתחבא, כי לא מגיעה לך אפילו הזכות להסתובב עם החולצה שקנית, אבל לא הרווחת.

באוהל שלי אני יושב וקורא קריאה מאומצת, מנסה לאלחש את ריחות הגרגרנות שסביבי, ואת רעשי המכאניות של מכונית צעצוע "4X4" של הילד במחנה לידי. אני מתנחם בידיעה שלפחות כאן, באוהל שלי, הממשי והסימבולי בו בעת, אני מזדהה מעומק ליבי עם מאבק האוהלים היות ואני, כפי שאמרה לי חברה אחרת מהארץ "תמיד מקדים את זמני", ואני מסתובב באוהל שלי כבר חודש וחצי, עוד לפני שהמאבק על הקוטג' אפילו התחיל.

Grand Tetons 101

An introduction to the Tetons, as an instructor

Just got out of a short quick two day hike in the Grand Tetons. Can’t wait to go for another round. When I was preparing for the trip I started hearing about complete snow conditions, ice axes and cramp-ons needed. I heard of 6 ft of snow any where above 8800 ft, and the peak of Tetons, which is what I really wanted to do, of course, is pro material only. Having heard too many stories of stupid people thinking too much of themselves I decided that for I trip like this I should maybe find a partner and not go solo, as usual.

I walked into the local hiking and gear store, and started talking to a bunch of people about where to go, what to see. A couple of people told me that what I want to do is pretty crazy, and they personally took a 150$ one day course on self arrest in the snow and how not to die while hiking class. Ha, 150$, that’s 2 weeks worth of living (on better days), I’m not doing that! But, I’m also not keen on dying too, so I’ll rent an ice axe, and go play in the snow, and teach myself, how hard can it be? I later found out that it really isn’t hard. So while I’m talking to some random dudes, this guy comes up to me, introduces himself as Ben, and asks what my plan is, we looked at the map together and decided to team up for this trip. Only later I would find out that this was their first backpacking trip, that they had never carried a full pack and never hiked a full day. But, I was glad to have people to join me. These kids, 21-22 years old, had every single item that the store recommends that you buy, the 3 person foldable pot by MSR, the Asolo trekking synthetic boots, bear sprey, and the Mountain Hardware synthetic hat. The pocket rocket stove, iodine tablets and the freeze dry meals for two, 7.50$ a piece. They were pretty cute, I have to admit, they were probably carrying five six hundred bucks of gear each before they had ever made their first step backpacking. Not a bad thing to be prepared, I admit, but shiny gear always makes me smile.

As soon as we started hiking, I kind of automatically drifted into instructor mode. While in instructor mode nothing can bother me, nothing can annoy me, I am one with whatever falls in my lap, and I can only enjoy. I actually love being in instructor mode, I can’t hear my own petty aches and thoughts, I am concentrated on other people and my own pain becomes irrelevant. So, instructor Daniel started the hike with Ben and Anna. They were very motivated and wanted to learn, and I love to teach, the hard way of course. They wanted to navigate, so I gave them a map and compass, taught them how and never looked at the map again, (navigating in canyon doesn’t require much). He wanted to lead and set the pace, so I stayed in the back and walked accordingly. It was nice to be in a position where I didn’t have to make the calls (although as every instructor knows, the terms you choose to explain each situation kind of decides for people what call they’re gonna make). I have to admit that I truly enjoyed myself, the only thing I struggled with myself was the slow pace, but I enjoyed their company. Ben, is an ambitious Connecticut Jew. He’s starting an Outdoor Ed program next year before his Ivy league MBA, and aims to start a business in the outdoors business for executives, all this before he had ever even been on a backpacking trip, from that point he was classified to me as a kid. Anna, keeps to herself more and didn’t share her life goals with me, is also starting an Outdoor Ed program, less “ambitious” but more real.

Throughout two days, I understood exactly where each of them was on their personal journey by examining their feet while hiking. The first day their pace was slow, the feet were heavy and hard, each step required the effort of lifting not only their body and pack, but the weight of their heavy thoughts not knowing what to expect of their bodies. Around us the beauty was breathtaking, piles of snow turned into 300 ft waterfalls, a grizzly bear 3 minutes after we started hiking, an opening in the canyon revealed the Grand Tetons, and made the adjective grand self-explanatory. When we were told that there’s a male moose 30 ft from the trail in front of us, Anna’s feet got lighter, the excitement and fear combined loosened the ache a little, a couple of pictures and her feet became heavy again. Ben’s feet were trying to lead, trying to rise higher than the steady uphill we were climbing up the canyon, but his own self concern, his concern for Anna and his inexperience set a steady slow pace wanting to go faster, but his feet would not comply. Arriving at camp, we had started to feel how much snow was around us. We had been told that around 8800 ft we would hit snow, and lots of it. Snow, in the end of July, I still couldn’t believe it, I wasn’t sure if I had secretly been teleported to Switzerland. Grassy flowing hills on the northern side falling from a great 2500 ft cliff with natural springs of melting snow falling every 50 yards. A great bowl (as abba would call it) covered in packed snow covering our future trail, and giving us a view of what we face tomorrow. At night it got cold, 35 degrees F which is 2 degrees in C for all you Europeans, and pretty cold for anyone, in JULY.

The next morning it was time for a real challenge, it was time to climb the 700 ft bowl of snow, and hit what’s known as Death Canyon Shelf. We started climbing at ten a.m, and Anna’s feet were even heavier the second the incline rose beyond the gradual 500 ft a mile we were doing the day before. Ben, ambitious and pumped by adrenaline, was still struggling to make his feet obey to his ambition. When we hit the real snow, I took some time to play with my latest and most recent item – my rented snow axe. “So, how do I use this?” I asked myself. If I fall, I switch to my front and stick it hard in the snow, “let’s see if that works?”. I start traversing on the snow to find the long lost trail, to my right is another 400 ft of cliff and snow combined and to my left is a 400 ft drop, or should I say slide, of unpacked slushy snow. “Don’t fall, don’t fall. Every step slow. Step, step, axe. Step, step, axe”. I walk gently and cautiously to get used to this newly acquainted snow hiking. “FUCK ME”’ I yell to myself the first time I slip, for the lack of a better word I start sledding involuntarily down the “slide” to my left. “turn to your belly and stick the axe in the snow” I vaguely but calmly tell myself, and it works! I stopped, and I get back on my feet. “That was fun! Scary but fun. I should try that again but intentionally next time”. So I try it again a couple of times, get familiar with my ice axe, and I then feel completely competent and confident to lead the trip, that I never intended on leading. I return to Ben and Anna, and we start hiking up. “Step, step, Axe” I explain the new technique, and I let Ben lead our final ascent to Death Canyon shelf, a final 200 ft of elevation in complete snow at a nice 35⁰ angle. Anna’s feet moved slowly up the hill. But they made it up, as did Ben’s feet and mine. But through the ache in our feet we were able to appreciate the view, a marvelous view indeed. Snow covered peeks, and a blue sky patched with random clouds of white and grey. Our way down was shorter and more fun than I could have expected, no need to walk. “Go to your cave, this is your safe place, and glide” I reminded myself of the scene from Fight Club, just glide. And glide we did, Ice axe behind as a break and semi skiing until you fall on your butt and then keep going. Within 30 minutes we were down what had taken us 3 and half hour to ascend. When we got to the bottom I explained that there is an option to get out today if we were to walk at a quick pace, but realistically, after our pace yesterday I knew we were staying another night in the canyon, which I had no problem with. We decided to try. Ben, took his place as trip leader once again, with more pride and confidence this time and Anna and I followed. To my extreme surprise, their feet glided above the snow with great ease, their constant pace for the first 45 minute stretch brought me to believe that there may be a chance to leave today. But I knew, I knew, that they couldn’t keep that pace up. Within an hour and a half we had finished almost 4 miles, that only yesterday had taken us most of the day. “We’re flying” Ben commented with a wide smile of pride on his face. Anna’s feet were telling the story her facial expressions refused to reveal, “I fucking climbed that mountain, I am a fucking rockstar!”. I asked congenially what food we want to eat if, and emphasized the if, we get out of here tonight. “Pizza”, Anna revealed her most inner thoughts. To my greatest surprise, we kept at that pace almost all the way to our car. Somewhere on the way I asked Anna to quite down here thoughts because I could hear her feat yelling “Pizza, Pizza”, she laughed and asked how I knew. “it’s all in the feet”, I explained “ words have limitations, and people learn to conceal their facial expressions, but the pace of your walk is driven by your thoughts not by your physical strength. When you think of pizza as an attainable goal, your feet walk faster, when you dwell on the pain, your feet walk slower. It’s a simple choice.” Towards the end when the car was close, our pace had slowed down a little, but the goal had been met and we were driving to the pizza place within several minutes of unpacking.

The joy in their eyes devouring the newly appreciated pizza made the trip worthwhile for me. There’s nothing more satisfying than seeing pure passion for the most simplest of things, never fully appreciated until they are missed. The Tetons are truly beautiful and I feel a deep desire to go back in for another couple of days, to find real partners that can push me to my limit, and now that I feel comfortable with my new toy, I have to go for round two, round me.

The Grand Tetons

Salt Lake City, UT

יש תרגום גוגל לעברית למי שמעוניין. זה קצת נשמע כמו עברית של עולה חדשה בשילוב חצאי פיגור, אבל אם יותר נוח לכם ככה אתם מוזמנים

Mormonosity, (this word has been okayed by a Mormon Friend of mine)

Well, I arrived in Salt Lake City, a couple of days ago, as usual not knowing what to expect this time. My first couchsurfing host, April, didn’t come home until late, and when I offered to bring over some beer, she told me that she doesn’t drink beer, she’s Mormon. Gling gling gling, “WTF have I gotten myself into?” but I come over and her boyfriend (?) is there too. So of course I ask if I can ask some questions about Mormonism. Whenever I don’t know what the appropriate social codes are I try my best to bring out my British manners, and sound as awkward as possible. So Mike explains about the Church of Latter Day Saints, which is the real name for the Mormon Church. He explains that they believe that God hasn’t stopped revealing himself to people, and that there are prophets today that are in touch with god. Whenever I encounter people of religion I find myself fascinated, and ask as many questions as possible. Especially not being brought up Christian, I still struggle with understanding the basics – Holy Spirit, Jesus repents for our sins, what is our responsibility in life if He does the work for us, and when do we get resurrected? So many questions, and with Mormons they even do those things differently. So mike kept answering my questions, and I kept asking. The more I asked the more a saw a resemblance between Mormons and religious orthodox Jews. Years of persecution combined with a strong faith that everybody else is wrong and for the first time a denomination that actually had a practice. Except for going to church, Mormons have actual restrictions – you dress modest, you wear long underwear garments, no alcohol, smoking, sex or coffee, yes even coffee. Mike and I talked for a long whiles, he explained one more time that polygamy wasn’t part of the Church and eventually I went to sleep.

The next day I thought it would be appropriate to go see the Mormon Temple, the center of Salt Lake City. I walked in, kinda expecting another National Shrine of Infant Jesus. The first thing I saw was the family room. It explained how important family is in Mormon culture, and that Marriage is an eternal bond – quite a responsibility. But it was so cute, they had videos of kids explaining Jesus and resurrection, beautiful pictures of family and romantic comedy music in the background, well at least the romantic part of the music. Two girls approached me, introduced themselves as Sister Beecroft, and Sister something else, and asked me if I had any questions. “Well of course I have questions, the first one is What The Fuck???”, but I didn’t say that, I went into polite British awkward mode and started asking my questions. I explained that I was raised Jewish, and I truly don’t believe in God at all, but I still see myself as Jewish, probably more Jewish than most people are, but I don’t practice and NO GOD. But we hit it off, and they were extremely nice, they explained what a Mormon family looked like – many kids, marriage an eternal bond, family is the base for everything in life. I thought that was cute. We later on started talking more about theology, they explained in a way that I could understand how Jesus is kind of a buffer between God and us (her words), and our job is to do the best we can to not sin and be good, and Jesus goes the extra mile for us, because we can’t not sin, that’s just the way it is. OK, finally I started to understand a little more about this Jesus dude. Of course I asked what they were doing here, and why they were taking their time to explain all this to me, and they told me that it was their mission. “Mission? As in Missionary?” I asked, “well, yes. All guys do 2 years when they turn 19, and gals do a year and a half at 21”, they calmly and politely replied. “Wait a second, so people from all over the world come here to do missionary work? Or are they sent to all over the world and like knock on doors and try to convert people to Mormonism?” “My brother is in South Africa now, and my older brother was in Malaysia 2 years ago”, sister Beecroft explained to me. I couldn’t believe that there were still people going around the world trying to convince people to convert. Sounds like something from a different century, but the equivalency of Orthodox Jews came to mind once again – they do live in another century. So Sister Beecroft, and her friend Sister whatsherface walked around with me, explained once again how Joseph Smith had found the book of Mormon on metal plates buried in the ground in ancient Egyptian. God had helped him decipher and translate ancient Egyptian and only two other people had seen the plates, and then they magically disappeared. How convenient. Apparently, the book of Mormon had been written around 600 B.C in America, the chosen land, when a true prophet named Lehi, built a boat from Israel, and shipped to America, in 600 B.C. WTF????? I kept trying to understand the historical facts, but they responded with the feeling, the revelation of Christ and how it feels right. I kept inquiring only to see how trained and demagogeuish they might get, but surprisingly enough, they weren’t very trained.

After a good 45 minutes of my inquiries and question, our roles in the conversation changed. There was an awkward moment of silence, and Sister whatsherface looks at me and asks, “so why don’t you believe in God?”. I think it might have been their first encounter with a true non-believer that could justify himself and they wanted to know how it feels like to live without a god. I explained that I had no need for a God, and if having God might make my life easier because it removes some of my responsibility, I choose to take full responsibility for my life and not lean on a higher power. They looked at me as if I had just murdered Jesus with my own two hands in front of their eyes. They, were speechless for several moments, so I continued on my rant, trying my best to be respectful while trampling all over their belief system, but they asked, and I kept asking if I was insulting them and they said I wasn’t. So I kept going, I explained about working with kids and having real influence over people’s lives, I explained having control over your own life not through rules and restrictions but by choices and mistakes. They struggled to listen but it seemed to me like they were watching a horror movie and enjoying it, hands only half covering their eyes cause they wanted to see what would happen next. We kept on conversing, and we reached an understanding that if she wanted to call my work with kids, God’s work, that she was more than welcome too. I don’t agree with it, but if the purpose is the same, then it doesn’t matter what it’s called, it matters what kind of affect it has on people. Later, when I understood the Church of Latter Day Saints a little better, I would take back our agreement, because I don’t think we have the same purpose. Just before they left, Sister Beecroft once again seemed to find courage to ask me one final question before we part. “What do you think God thinks about you? Have you ever thought about that?” “Well, of course I haven’t because I don’t think about God that often, but gimme a second and I’ll answer.” I replied. I took a second or two, and replied “I truly don’t think that God gives a fuck (oops, I shouldn’t have said fuck, apologies apologies), but God according to your line of thought gave us free will, so I’m using it, and I’m doing a lot of good even according to His will, so I’m sure he doesn’t give a damn (once again, sorry sorry sorry) what I do, as long as it is good”. At that point, we split our ways, I thanked them so much and went to buy me a book of Mormon, to their request. When they left I think they were mortified and needed a couple of moments to recuperate. I kept walking around hoping to find them again for another round, but they were nowhere to be found.

After the Mormon temple, I met up with Jasmine, another couchsurfing host, that offered to go hiking with me. Of course I jumped on the offer to meet more local people, hoping deep inside that maybe she wasn’t Mormon so I get to see another perspective. Jasmine was even better than that, she was ex-Mormon. It was perspective time! So I started with all the same questions all over again, but this time I heard a non-believer explain it to me. “so why did you decide to unmormonize yourself” I asked in my typical awkward religious questioning mode. “Well, I didn’t agree with how they treated women, and homosexuals, and it scared me that I could never divorce because it’s eternal and….”, “wait a second, how do they treat women and homosexuals, because Sister Beecroft (I giggled saying Sister Beecroft out loud for some reason) explained that all men are equal, Jesus will repent for anyone’s sins, and damn, I forgot to ask them about homosexuality, stupid me”. Jasmine explained about the rigidity of the Mormon Church, when she decided to leave she discovered the hidden realm of drinking and sex that had been hidden from her for so long. “Sex can be pretty spiritual” she explains, “but I’m still not sure where I stand on the God issue, I’ll figure it out eventually”. We ended up spending a couple of days together, and we went hiking, and to the park. She showed me around Salt Lake city, and I’m glad I also got to see a secular point of view of the city, that at times seemed like a Christian Bnei Brak to me.

Mormonosity, (מילה זו כבר אושרה על ידי המורמונים לחבר שלי)
ובכן, הגעתי סולט לייק סיטי, כמה ימים לפני, כרגיל בלי לדעת למה לצפות הפעם. המארח couchsurfing הראשון שלי, אפריל, לא הגיע הביתה עד שעה מאוחרת, וכאשר הצעתי להביא על קצת בירה, היא אמרה לי שהיא לא שותה בירה, היא המורמונית. איזה פיתול איזה פיתול איזה פיתול, "WTF יש אני מקבלת את עצמי?" אבל אני לבוא החבר שלה (?) הוא גם שם. אז כמובן אני שואל אם אני יכול לשאול כמה שאלות על מורמוניסם. בכל פעם שאני לא יודע מה את הקודים החברתיים המתאימים אני עושה כמיטב יכולתי להביא את הנימוסים הבריטי שלי, נשמע מוזר ככל הניתן. אז מייק מסביר על כנסיית הקדושים אחרית הימים, המהווה את שמו האמיתי של הכנסייה המורמונית. הוא מסביר כי הם מאמינים שאלוהים לא הפסיקה חושף עצמו בפני אנשים, כי יש נביאים היום כי הם בקשר עם אלוהים. בכל פעם שאני נתקל אנשי הדת אני מוצא את עצמי מוקסם, ולשאול שאלות רבות ככל האפשר. במיוחד לא מתחנכת נוצרי, אני עדיין במאבק עם להבנת היסודות - רוח הקודש, ישו בתשובה על חטאינו, מה האחריות שלנו בחיים, אם הוא עושה את העבודה עבורנו, כאשר אנו קמים לתחייה? כל כך הרבה שאלות, ועם המורמונים הם אפילו לעשות את הדברים האלה באופן שונה. אז מייק המשיך לענות על שאלות שלי, המשכתי לשאול. ככל ביקשתי יותר ראה דמיון בין המורמונים ודתיים יהודים חרדים. שנים של רדיפות, בשילוב עם אמונה חזקה כי כולם לא בסדר בפעם הראשונה המלים כי למעשה היה בפועל.מלבד ללכת לכנסייה, המורמונים יש הגבלות בפועל - אתה בלבוש צנוע, אתה ללבוש בגדים תחתונים ארוכים, ללא אלכוהול, עישון, מין או קפה, כן אפילו קפה. מייק ואני דיברנו במשך זמן רב עיתות העבודה, הסביר פעם נוספת כי הפוליגמיה לא היה חלק של הכנסייה, ובסופו של דבר הלכתי לישון.
למחרת חשבתי שזה יהיה מתאים ללכת לראות את המקדש המורמוני, מרכז סולט לייק סיטי. הלכתי, קצת אחר מצפה בהיכל הלאומי של ישו התינוק. הדבר הראשון שראיתי היה חדר משפחה. הוא הסביר כיצד המשפחה חשוב בתרבות המורמונית, נישואין כי הוא קשר נצחי - די אחריות. אבל זה היה כל כך חמוד, היה להם קטעי וידאו של הילדים להסביר ישו ותחייתו, תמונות יפות של משפחת ומוסיקה קומדיה רומנטית ברקע, טוב לפחות את החלק הרומנטי של המוסיקה. שתי בנות ניגשו אלי, הציגו את עצמם בתור אחות ביקרופט, והאחות משהו אחר, ושאל אותי אם יש לי שאלות. "ובכן, כמובן, יש לי שאלות, הראשונה היא מה לעזאזל ???", אבל אני לא אומר את זה, נכנסתי למצב מביך מנומס הבריטי התחיל לשאול שאלות שלי. הסברתי שאני הועלתה היהודי, אני באמת לא מאמין באלוהים בכלל, אבל אני עדיין רואה את עצמי כיהודי, כנראה יהודי יותר מרוב האנשים, אבל אני לא להתאמן בלי אלוהים. אבל אנחנו הסתדרנו, והם היו נחמדים מאוד, הם הסבירו מה משפחה מורמונית נראה - הרבה ילדים, נישואין קשר נצחי, המשפחה היא הבסיס לכל דבר בחיים. חשבתי שזה חמוד. אנו מאוחר יותר התחילו לדבר יותר על תיאולוגיה, הם הסבירו בדרך יכולתי להבין איך ישו הוא מעין חיץ בין אלוהים אותנו (מילים שלה), ואת התפקיד שלנו הוא לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים שלא חטא להיות טוב ואת ישוע הולך צעד נוסף עבורנו, כי אנחנו לא יכולים לא חטא, זה פשוט ככה זה. אוקיי, סוף סוף התחלתי להבין קצת יותר על זה אחי ישו. כמובן שאלתי מה הם עושים כאן, ולמה הם לוקחים את הזמן שלהם כדי להסביר לי את כל זה, והם אמרו לי שזה במשימתם. "המשימה? כמו המיסיונרית? "שאלתי," כן, כן. כל החבר 'ה לעשות 2 שנים כאשר הם פונים 19, ו gals לעשות שנה וחצי בגיל 21 ", הם בשקט ובנימוס השיב. "חכה שנייה, כך אנשים מכל רחבי העולם באים לכאן לעשות עבודה מיסיונרית? או שמא הם נשלחו בכל רחבי העולם וכמו לדפוק על דלתות מנסה להמיר אנשים לדת המורמונית? "" אחי בדרום אפריקה עכשיו, אחי הגדול היה במלזיה לפני 2 שנים ", הסביר אחות ביקרופט לי. לא יכולתי להאמין שיש עדיין אנשים הולכים ברחבי העולם מנסים לשכנע אנשים להמיר את דתם. זה נשמע כמו משהו מן המאה שונה, אבל אקיואלאנכי של יהודים אורתודוקסים עלה במוחי שוב - הם עושים חיים במאה אחרת. אז אחות ביקרופט, והאחות חברתה whatsherface הסתובבו איתי, הסביר שוב איך ג'וזף סמית מצא את ספר המורמונים על לוחיות מתכת קבור באדמה בתוך מצרים העתיקה. אלוהים עזר לו לפענח ולתרגם מצרים העתיקה רק שני אנשים אחרים ראו את הצלחות, ואז הם נעלמו באורח פלא. כמה נוח. ככל הנראה, הספר של מורמון נכתבה בסביבות 600 לפני הספירה, באמריקה, ארץ הנבחרת, כאשר נביא אמת בשם לח"י, בנה סירה מישראל, ונשלחו לאמריקה, בשנת 600 לפני הספירה WTF ????? המשכתי לנסות להבין את העובדות ההיסטוריות, אבל הם הגיבו עם התחושה, את ההתגלות של ישו, ואיך זה מרגיש נכון. המשכתי לחקור רק כדי לראות איך מאומן demagogeuish שהם עשויים לקבל, אבל למרבה הפלא, הם לא היו מאומנים מאוד.
לאחר 45 דקות של בירורים טוב שלי השאלה, התפקידים שלנו בשיחה השתנה. היה רגע מביך של שתיקה, ואת whatsherface אחות מסתכלת עלי ושואלת, "אז למה אתה לא מאמין באלוהים?". אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלהם עם מאמין הלא נכון יכול להצדיק את עצמו, והם רצו לדעת איך זה מרגיש לחיות ללא אלוהים. הסברתי שאין לי צורך אלוהים, ואם כך אלוהים יכול לעשות את החיים קלים יותר, כי הוא מסיר חלק מהאחריות שלי, אני בוחר לקחת אחריות מלאה על חיי ולא להישען על כוח עליון.הם הסתכלו עלי כאילו אני רצחו רק ישו עם שתי ידיים שלי מול העיניים שלהם. הם היו המום במשך כמה רגעים, אז המשכתי בטרוף, מנסה כמיטב יכולתי כדי להיות תוך רמיסת כבוד בכל מערכת האמונות שלהם, אבל הם שאלו, ואני כל הזמן שאל אם אני מעליב אותם והם אמרו שאני לא. אז המשכתי ללכת, הסברתי על עבודה עם ילדים ויש להם השפעה אמיתית על חייהם של אנשים, הסברתי שיש שליטה על החיים שלך ולא באמצעות חוקים והגבלות, אלא על ידי בחירות טעויות. הם נאבקו כדי להקשיב אבל זה נראה לי כאילו הם צופים בסרט אימה נהנה מזה, הידיים רק חצי כיסוי העיניים שלהם כי הם רצו לראות מה יקרה. המשכנו בשיחה, וגם הגענו להבנה כי אם היא רוצה לקרוא את העבודה שלי עם הילדים, עבודת האל, שהיא יותר ממוזמנים מדי. אני לא מסכים עם זה, אבל אם המטרה היא זהה, אז זה לא משנה איך קוראים לו, זה משנה איזה סוג של משפיעים זה על אנשים. מאוחר יותר, כאשר הבנתי את כנסיית קדושי אחרית הימים קצת יותר טוב, הייתי לוקח חזרה את ההסכם שלנו, כי אני לא חושב שיש לנו את אותה מטרה. רגע לפני שהם עזבו, אחות ביקרופט נראתה שוב למצוא אומץ לשאול אותי שאלה אחת אחרונה לפני שאנחנו חלק. "מה אתה חושב שאלוהים חושב עליך? חשבת פעם על זה? "" ובכן, כמובן שאין לי כי אני לא חושב על אלוהים, כי לעתים קרובות, אבל תנו לי שנייה ואני אענה. "השבתי.לקחתי שנייה או שתיים, והוא השיב "אני באמת לא חושב שאלוהים שם זין (אופס, אני לא צריך לומר, לעזאזל מתנצל התנצלויות), אבל אלוהים על פי קו המחשבה שלך נתן לנו רצון חופשי, כך אני משתמש בו, אני עושה הרבה טוב אף על פי רצונו, ולכן אני בטוח שהוא לא שם זין (שוב, סליחה סליחה סליחה) מה שאני עושה, כל עוד הוא טוב ". בשלב זה, אנו לפצל את דרכינו, הודיתי להם כל כך הרבה והלך לקנות לי ספר של המורמונים, על פי בקשתם. כשיצאו אני חושב שהם היו מושפל ונזקק כמה רגעים להתאושש. המשכתי להסתובב בתקווה למצוא אותם שוב לעוד סיבוב, אבל הם היו בנמצא.
אחרי המקדש המורמוני, נפגשתי עם יסמין, עוד לארח couchsurfing, כי הציע ללכת לטייל איתי. כמובן קפצתי על ההצעה לפגוש אנשים מקומיים יותר, בתקווה כי אולי עמוק בפנים היא לא היתה המורמונית כך יוצא לי לראות נקודת מבט אחרת. יסמין היה אפילו יותר טוב מזה, היא היתה לשעבר המורמונית.הגיע הזמן פרספקטיבה! אז התחלתי עם כל אותן שאלות שוב, אבל הפעם שמעתי שאינו מאמין להסביר לי. "אז למה אתה מחליט unmormonize עצמך" שאלתי במצב אופייני לחקירה דתי מביך שלי. "ובכן, אני לא מסכים עם הדרך שבה הם התייחסו נשים, הומוסקסואלים, וזה הפחיד אותי, כי אני לא יכול להתגרש כי זה נצח ....", "חכי שנייה, איך הם מתייחסים נשים והומוסקסואלים, כי האחות ביקרופט (אני האחות צחקקה ואמרה ביקרופט בקול רם מסיבה כלשהי) הסביר כי כל בני האדם שווים, ישוע יהיה להתחרט על החטאים של מישהו, ולעזאזל, שכחתי לשאול אותם על הומוסקסואליות, טיפש אותי ". יסמין הסביר על הנוקשות של הכנסייה המורמונית, כאשר החליטה לעזוב גילתה את עולם נסתר של שתייה וסקס שהוסתר ממנה במשך זמן כה רב. "סקס יכול להיות רוחני יפה", היא מסבירה, "אבל אני עדיין לא בטוח איפה אני עומד בעניין אלוהים, אני אגלה את זה בסופו של דבר". אנחנו בסופו של דבר לבלות כמה ימים ביחד, הלכנו הליכה, ואת לפארק. היא הראתה לי סביב סולט לייק סיטי, ואני שמח גם אני חייב לראות את נקודת ההשקפה החילונית של העיר, שלפעמים נראה כמו בני ברק נוצרי לי.

On the Colorado River there i floated and pondered ( and i hate paoelo coello)

a friend of mine recently told me that she google translated my recent post to read it, so i did the same and i find it extremely funny. so here it is, in awkward twisted literal english. if you read the original it's funny, if you cant read hebrew, it makes some sense and gives the general idea, but it definitely isn't exactly what i meant to write. hope you enjoy

Warning excavations during the near post. Apologies to whoever it suits him. But the fact is, two days on the river with the engine noise that paralyzes all call a midwife many thoughts. So here they are.

During Shitotei down the Colorado River the last two days I found myself the first time in a long time experience of nature, the landscape, the power of the desert not through the legs. I was on a rubber did the trick for me. I sat there on the edge of the boat and I wondered what the difference between experience nature through the legs, and sit back and let the machine do the work for you. Very similar to E SUV, or even a horse ride, something else does the hard work for you and you reap the fruits of labor. The answer I had a very clear and simple - when you make the landscape work hard, you appreciate it more and therefore enjoy it more.

That part was easy. Then I asked myself, but wait - if the logic of this conclusion is correct, it is absolute truth, then I can throw this conclusion on all aspects and dimensions of life. I wondered if I'd like to "earn" my sweat and my work everything in life as the view that I enjoy so much profit? For example, I would like to grind my ice manually every time I want a milkshake? (Of course this is an example of stupid, but I got stuck on it for a while). It bothered me a lot, and engaged him for most of my first day is the balance between being Tcnophil, and naturalism (though I hate both of these concepts). How come I believe in the effectiveness of the technology, and ready to give up most of my privacy, my whole life into Google and the computer, but I also believe necessarily the hard work of climbing the summit of Mt. Without giving myself a (logical and just for argument, of course), with arguments like the need to balance life and not have to be committed to just one thing, blah blah blah. I believe in the absolute value of hard work to satisfy myself, in order to assess equity and especially to achieve the bliss of creativity. On the other hand I believe the true effectiveness of the technology that can cut down the work and allow much larger time investment to work. Of course I came to Marx the call option off work, the Kingdom of the necessity and the Kingdom of freedom, but then I was giving myself and stare.

Another strip mall on the right, cutting the water in the soft layer makes her way through gently and softly to the simplest possible route in that it finds. Power, power which penetrates the water, who lives the simple and pure, into the carpets of sand and stone.Millions of years of life and death, of increase and decrease of the level of flood and drought, all evident in such a visual and simple. Each turn in the river told me the story of the place. Rainbow created by the erosion of the soft layer, combined chance of diverting the water at some time other path. The cave was created because for thousands of years this land was not covered, then the sea rose and came full of snails and created a soft layer of water then fell back, exposed layer and the water has done its. I stared, and my thoughts wandered. I did not care so the family is French and Belgian family who sit with me in the boat. I did not care to hear their stories and their trips, I did not care to chat and hear or play with children, was for me to do that was enough. Away from the conversations in French, trying to figure out, and when I tried to think in French and I found some of my thoughts without language problems, and shallow and boring. So I went back after a few minutes exercise intellectual mine, "essentially eliminating the work is necessary for the mediation between the world of work necessary and the work to create, only when I can get all my work as a work by the work that goes into it, I can get it together as a whole and to bridge the gap between efficiency and satisfaction work ', "and here were the water and created the developer of the mall."

Thanks Dad, geology is really cool.

Monday has been less had time to think about carpets and the elimination of the rock. I have one major concern and key, hold on tight and hold on. Funny how Slough really work in all conditions, when you have time to worry about self-realization that happens, but when you have to worry about the bases - like to stay alive, do not you think the carpets and the elimination of rock. So I held tight. I did not want to fall off the boat, and were several times I was pretty close. Parents in the boat, smiling the smile of concern, a smile of disguise "I do not enjoy at all, but I do not want my children to experience my hysterical", toothy smile, but the wrinkle in the forehead reveals the truth behind it.Children on the other hand, some little more fun is more control, genuine and moving.Jack, age 9 from Antwerp, a combination of crazy stupidity and ignorance, is the only way to describe the most sincere pleasure I saw a while something. And when he laughed, and cried "More, more, harder, bigger! I want to swim it," I believed him. I must really be getting old. I tried very hard to identify with Jack, I wanted to and I forced myself to laugh out loud every time he smiled. I jumped into the water when he jumped into the water, and I wanted to believe that I would want to swim in the madness of the current.But it's too much for me, I stayed just pretend, and it's only a matter of time before the fake smile on my lips would smile of genuine concern lest I die. But now, during my trip that the river did not allow myself to feel old, and whenever I was afraid, I jumped into the water. Every time I feared, I laughed out loud. And when thunder and lightning storm that lasted 20 minutes, drop the temperature to 15 degrees when I wet a half hour of swimming the icy waters of the Colorado, I cheered and laughed. And as Alex, 16 million in France, decided that during the storm psychic he must eat a slice of bread a real carnal lust, I shed my rain coat and let it be, just be. Like a tiger devouring the flesh of his fresh kill, he swallowed a piece and another piece of bread soaked into bites back to dough. The storm ended and not long after the trip ended. I sailed the strongest currents in the U.S., but that again I felt like Petra, tourist experience, that people pay to get excited about near-death experience, without it to be honest. A bit like nature's amusement park, with a degree of risk a little more serious, but no one moment did not think that his life would end this experience. without an initial experience, Cmhit, enjoy what they have experienced. here they'll move on to more organized tour the Grand Canyon, Las Vegas to play Blhmr, LTC. a play famous, and from there to San Francisco hoping that maybe play some hippies but probably not. Too bad, these people worked so hard to get their family on vacation but they just want to touch a real experience, but not be in it, because then it's really scary. at least I did not pay money for it.

Oren said when we were in Jordan, what makes this trip Extreme, really extreme, that it's entirely up to us. There is no one to look after us should we fall, there is no safety net when something goes wrong, there is what we bring to the table with the trip and win.And truly won, and it really made me more responsible about my experience and our depth of our life too. I found that liberating experience through which I wondered about the effectiveness with a work, and I now understand that perhaps this solution, it does not matter what point it will be mine.

My, my, my.

על נהר הקולורודו שם שטתי ותהיתי (ואני שונא את פאולו קואלו)

אזהרת חפירות במהלך הפוסט הקרוב. מתנצל מראש למי שזה לא מתאים לו. אבל תכלס, יומיים על נהר עם רעש מנוע שמשתק כל שיחה מיילדת מחשבות רבות. אז הנה הם.

במהלך שיטוטיי במורד נהר הקולורדו ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן חווה את הטבע, את הנוף, את העוצמות של המדבר לא דרך הרגליים. הייתי על סירת גומי שעשתה את העבודה בשבילי. ישבתי שם על קצה הסירה ושאלתי את עצמי מה ההבדל בין לחוות את הטבע דרך הרגליים, לבין לשבת ולתת למכונה לעשות את העבודה בשבילך. מאוד דומה לטיול ארבע על ארבע, או אפילו טיול סוסים, משהו אחר עושה את העבודה הקשה בשבילך ואתה קוצר את הפירות של העבודה. התשובה הייתה לי ברורה מאוד ופשוטה – כשאתה מרוויח את הנוף בעבודה קשה, אתה מעריך אותו הרבה יותר ואי לכך נהנה ממנו הרבה יותר.

החלק הזה היה פשוט וקל. ואז שאלתי את עצמי, אבל רגע – אם הלוגיקה של המסקנה הזאת היא נכונה, היא אמת מוחלטת, אז אני יכול להשליך את המסקנה הזאת על כל ההיבטים והרבדים של החיים. שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה "להרוויח" בזיעתי ובעבודתי כל דבר בחיים כמו את הנוף שאני נהנה כל כך להרוויח? לדוגמה, הייתי רוצה לטחון ידנית את הקרח שלי כל פעם שהייתי רוצה מילקשייק? (כמובן שזאת דוגמא מפגרת, אבל נתקעתי על זאת לזמן מה). העניין שהטריד אותי מאוד, ועסקתי בו במשך מרבית היום הראשון שלי הוא על האיזון בין היותי טכנופיל, ונטורליסט (למרות שאני שונא את שני המושגים האלה). איך זה שאני מאמין ביעילות של הטכנולוגיה, ומוכן למסור את רוב פרטיותי, את כל חיי לתוך גוגל והמחשב, אבל אני גם מאמין בהכרח שבעבודה הקשה של טיפוס לפסגה של הר. מבלי לוותר לעצמי (לוגית ולשם הטיעון בלבד, כמובן), עם טיעונים כמו צריך איזון בחיים, ולא צריך להיות מחוייבים רק לדבר אחד, בלה בלה בלה. אני מאמין בערך המוחלט של עבודה קשה לצורך סיפוק עצמי, לצורך הערכת העצמי ובעיקר לצורך השגת אושר שביצירה. ומצד שני אני מאמין ביעילות האמיתית של הטכנולוגיה שמסוגלת לקצץ את העבודה ולאפשר פנאי הרבה יותר גדול לצורך השקעה ביצירה. כמובן שחזרתי למרקס ולאופציית ביטול העבודה, ממלכת הכורח וממלכת החופש, אבל אז כבר התחלתי לאבד את עצמי ולבהות.

עוד קניון מימין, חציבה של המים בתוך השכבה הרכה שמפלסת את דרכה בעדינות וברוך אל המסלול האפשרי הפשוט ביותר ביותר שהוא מוצא. הכוח, העוצמה שבה חודרים המים, מי החיים הפשוטים והזכים, אל תוך מרבדי החול והאבן. מיליוני שנים של חיים ומוות, של עלייה וירידה של מפלס, של שיטפון ושל יובש, הכל ניכר בצורה כל כך ויזואלית ופשוטה. כל פנייה בנהר סיפרה לי את הסיפור של המקום. הקשת שנוצרה בגלל השחיקה של השכבה הרכה, בשילוב המקריות של הטיית המים בנקודת זמן מסויימת לנתיב אחר. המערה שנוצרה בגלל שבמשך אלפי שנים הייתה כאן אדמה לא מכוסה, ואז הים עלה ובאו מלא שבלולים ונוצרה שכבה רכה ואז ירדו המים חזרה, נחשפה שכבה והמים כבר עשו את שלהם. בהיתי, והמחשבות שלי נדדו. לא היה איכפת לי ככ מהמשפחה הצרפתית והמשפחה הבלגית שיושבים איתי בסירה. לא עניין אותי לשמוע את הסיפורים שלהם ועל הטיולים שלהם, לא עניין אותי לפטפט ולשמוע או לשחק עם הילדים, היה לי במה להתעסק וזה הספיק לי. חוץ מהשיחות בצרפתית שניסיתי לפענח, וכשניסיתי לחשוב בצרפתית וגיליתי כמה שבלי שפה המחשבות שלי צרות, ורדודות ומשעממות. אז חזרתי אחרי רגעים ספורים לתרגילים המחשבתיים שלי, "בעצם ביטול העבודה הוא הכרחי ליצירת התיווך שבין עולם העבודה ההכרחית ובין העבודה כיצירה, רק כשאני יכול לתפוס כל עבודה שלי כיצירה מעצם העבודה המושקעת בה, אני יכול לתפוס את עצמי כשלם ולגשר על הפער בין יעילות וסיפוק מעבודה","וכאן עברו המים ויצרו את המפתח של הקניון".

תודה אבא, גיאולוגיה זה באמת מגניב.

ביום שני כבר פחות היה לי פנאי לחשוב על מרבדי הסלע וביטול העבודה. הייתי לי דאגה עיקרית אחת ומרכזית, להחזיק חזק חזק ולא ליפול. מצחיק איך שמסלאו באמת עובד בכל התנאים, כשיש לך פנאי לדאוג להגשמה עצמית זה יקרה, אבל כשאתה צריך לדאוג לבסיסים – כמו להשאר בחיים, אתה לא חושב על מרבדי סלע וביטול העבודה. אז החזקתי, חזק חזק. כי לא רציתי ליפול מהסירה, והיו כמה פעמים שהייתי די קרוב. ההורים בתוך הסירה, מחייכים, חיוך של דאגה, חיוך של הסוואה "אני לא נהנית, בכלל, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את ההיסטריות שלי", חיוך חושף שיניים, אבל הקמט במצח מגלה את האמת מאחוריו. הילדים לעומת זאת, כמה שיותר קטנים ההנאה היא יותר מלאה, אמיתית ומרגשת. ג'ק, בן 9 מאנטוורפן, שילוב של טירוף טיפשות ובורות, היא הדרך היחידה לתאר את ההנאה הכנה ביותר שראיתי זמן מה ממשהו. וכשהוא צחק, וצעק "עוד, עוד, יותר חזק, יותר גדול! אני רוצה לשחות בזה" האמנתי לו. אני כנראה באמת מזדקן. ניסיתי מאוד להזדהות עם ג'ק, רציתי ואילצתי את עצמי לצחוק בקול רם בכל פעם שהוא חייך. קפצתי למים כשהוא קפץ למים, ורציתי להאמין שגם אני ארצה לשחות בטירוף של הזרם. אבל זה גדול עלי, לי נשאר רק להתחזות, וזאת רק שאלה של זמן עד שהחיוך המזוייף יעלה על שפתותיי, חיוך של דאגה אמיתית שמא אמות. אבל עכשיו, במהלך הטיול שלי הזה בנהר לא הרשיתי לעצמי לחוש את הזקנה, ובכל פעם שפחדתי, קפצתי למים. כל פעם שחששתי, צחקתי בקול רם. וכשהגיעה הסופת ברקים ורעמים שנמשכה 20 דקות, הצניחה את הטמפרטורה ל15 מעלות כשאני רטוב מחצי שעה של שחיה במימיי הקולורדו הקפואים, צהלתי וצחקתי. וכשאלכס, בן 16 מליון צרפת, החליט שבמהלך הסופה הפסיכית הוא חייב לאכול פרוסת לחם בתאוות בשרים אמיתית, השלתי את המעיל גשם שלי ונתתי לזה להיות, פשוט להיות. כמו נמר שזולל על בשר הטרף הטרי שלו, הוא בלע פרוסה ועוד פרוסה מלחם שנרטב והופך מביס לביס חזרה להיות בצק. הסופה הסתיימה ולא הרבה אחרי הסתיים גם הטיול. שטתי בזרמים הכי חזקים בארה"ב, אבל זה שוב הרגיש לי כמו פטרה, חוויה תיירותית, שאנשים משלמים כדי להתרגש מחווית הקרבה למוות, מבלי שזה יהיה כנה. קצת כמו לונה פארק של הטבע, עם דרגת סיכון קצת יותר רצינית, אבל אף אחד לרגע לא חשב שהחיים שלו יסתיימו בחוויה הזאת. בלי חוויה ראשונית, כמהית, שמאפשרת להנות ממה שהם חוו. מכאן הם ימשיכו הלאה לעוד טיול מאורגן בגרנד קניון, ללאס וגאס לשחק בלהמר, לל.א לשחק במפורסמים, ומשם לסאן פרנסיסקו בתקווה ששם אולי ישחקו קצת בהיפים, אבל בטח לא. חבל, שהאנשים האלה עבדו כל כך קשה כדי להוציא את המשפחה שלהם לחופשה אבל הם רק רוצים לגעת בחוויה אמיתית, אבל לא להיות בה, כי אז זה כבר מפחיד באמת. לפחות אני לא שילמתי כסף על זה.

אורן אמר כשהיינו בירדן, שמה שהופך את הטיול הזה לאקסטרים, באמת אקסטרים, זה שזה לגמרי תלוי בנו. אין מי שידאג לנו במקרה שניפול, אין רשת ביטחון כשמשהו מתפקשש, יש את מה שהבאנו איתנו לשולחן הטיול ואיתו ננצח. ובאמת ניצחנו, וזה באמת הפך אותי ליותר אחראי על החוויה שלי ושלנו, ולעומק גם לחיים שלנו. נראה לי שזאת החוויה המשחררת שדרכה תהיתי על יעילות מול יצירה, ואני עכשיו מבין שאולי גם זה הפתרון, זה לא משנה מה העיקר שזה יהיה שלי.

שלי, שלי, שלי.